עשר תהיות לערב השואה והגבורה

1.

סבתא אדלה ורבין מתו באותה השנה, 1995 בהפרש של 8 חודשים. זו היתה שנה עצובה: במרץ פגשתי לראשונה את המוות מקרוב כשנפרדתי מסבתא, שהיתה העדות החיה שלי לשואה, עם מספר וסיפורים שהסכימה לספר רק לנכדים, בבית החולים כשנכנעה והפסיקה להלחם ובנובמבר, נפרדתי מסוג של סבא לאומי שאהבתי מרחוק. זה עצוב להפרד ואפילו שאני כבר גדולה ומבינה שזו דרכו של העולם.

2.

מאז שאני אמא, הפכתי לרכיכה רגישה ובוכיה מכל עוולה, חוסר אונים ועצב קיומי באשר הוא. פעם, גמעתי בשקיקה את הסרטים והסיפורים של יום השואה והזכרון, בכיתי איתם, חשבתי עליהם ודיברתי על זה לפחות עוד כמה ימים אחרי. והיום אני רכיכה. ניסיתי להתנדב לפני 5-6 שנים ולקחת תחת חסותי פעם בשבוע ניצול שואה. אחרי פגישת ההכנה פרשתי וכעסתי על עצמי שלא יכולתי להכיל. ואז אפילו לא חלמתי להיות אמא.

3.

איך אפשר לתת מספר לכל אחד, איך הזהות נעלמת בשניה והבנאדם, כן ההוא שהיו לו חיים שלמים, עבודה, אהבה, ילדים, תחביבים ותשוקות, הפך למספר. זה נכון שגם אני מוכרת במדינה במספר תז שלי ובצבא, קיבלתי מספר אחר, אבל עדיין, היה לי שם, פנוי אלי בשמי והזהות שלי לא חרוטה על ידי בכדי לזהותי. מעניין אם ידעתי פעם מה היה המספר של סבתא, כי אני לא זוכרת או שקר כלשהו.

4.

אוהבת קעקועים ואין לי אפילו פרפרון קטן על הכתף. אולי המספר הזה של סבתא שכה סיקרן והרתיע אותי בו"ז או ההתחייבות לכל החיים או לפחות עד שאחסוך מספיק כסף להסירם? לא יודעת.

5. 

סבא ינקו וסבתא לוטי שגידלו אותי, לא היו בשואה אבל זכו להיות במחנות עבודה ברומניה. לא שמעתי סיפורים ממש והרגשתי שהיתה הקלה לכולם בעובדה שהם לא עברו את השואה האמיתית אלא שואה קטנה משלהם במחנות. לא היה להם מספר על היד אבל הם סבלו ונקרעו עד שהגיעו לארץ המובטחת הזו, זו שמתעלמת מהניצולים, מעלימה עין מחובות הטייקונים ומקשה על האזרח הבינוני להתקיים ולרדוף כל חייו אחר משכנתא, הלוואה, שכר לימוד, שכר דירה, חובות, מיסים וחשבונות. היה שווה? מה הבטיחה הארץ הזו? כי בטוח לא קיימה.

6.

את סבא משה, בעלה של סבתא אדלה, לא הכרנו. הוא מת שנה לפני שהורי התחתנו. הוא איבד את משפחתו בשואה וסבתא היתה אשתו השניה והצעירה שיחד איתה בנה משפחה חדשה. את שמחת חייו לא קיבל בחזרה אבל אולי קצת נחת עד שהלך לנוח ולא קם. צדיק.

7.

פעם חשבתי שתהיה לי בת, יהיו לה עיניים כחולות ואקרא לה אדל על שם סבתא. אז הזמרת אדל היתה בטח בת 5 ומי ששמע על הרעיון שלי, חשב שאני גלותית ומסכנה הילדה. היום יש לי בכלל בן עם עיניים חומות וכל ילדה רביעית היא אדל או אודליה. 

8.

מעניין איך יעבירו לדורות הבאים את סיפורי השואה בעוד כמה עשרות שנים. הדור הראשון הולך ונעלם וחי בתנאים מחפירים והעדויות ישארו בסרטים וספרים. כואב לי לחשוב שקולם של המספרים יידם ונשאר רק אלו ששמעו וניסו לזכור כדי להעביר הלאה ועוד יותר מעניין איך הדורות החדשים יתפסו את הדבר הגדול הזה שנקרא שואה.

9. 

הלן הוליץ, גיסתה של סבתא אדלה, היא האחרונה שנותרה בחיים ונמצאת עכשיו במוסד עם אלצהיימר וכל מיני מינים של מחלות. דודה הלן תמיד היתה מטופחת וחזקה ואהבתי לשמוע אותה מספרת. ביד ושם יש ראיון מצולם איתה על מה שעברה. בביקורי האחרון שם, הופתעתי לראות אותה בסרט ולא יכולתי לראות עד הסוף, למרות שהכרתי את הסיפורים. אגב, את העבר היא זוכרת, את ההווה שכחה.

10.

אני די בטוחה שידעתי את המספר של סבתא. אז שכחתי. או שהדחקתי כמו את רוב הדברים שכה קשה לי להתמודד איתם, יותר נכון, תייקתי אותם כי בכל זאת התמודדתי איתם פעם והנחתי להם לנפשם. הם אצלי, אבל ישנים. לילה טוב. 

מש' ברגר השניה במושב קדרון / אמרו להם לחייך

סבתא לוטי וסבא ינקו וסבתא אדלה בחתונת הוריי /
אומרים שהיה פה שמח לפני

סבתא אדלה במרפסת / מצברוח טוב, היי

היוש גם לסבתא קלרה הגדולה / היוש היפסטרים

סבתא אדלה ואני / נכדים זו שמחה 

המשמחים הרשמיים שלי :) 

אגב, כדי להתחזק מהפוסט והיום הזה, הלכתי לקבל חיבוק ונשיקה מהבן שלי ועכשיו אני יכולה להפסיק לבכות ולשמוח על מה שיש. לפחות היום >>>