לא ממש גדולה ולא ממש בריחה, רק נסיעה של שעתיים וחצי: 2 אחיות על הקצה ועל 3 ילדיהן (בגילאים 0.4-3 שנים) וציוד לפחות לחודש. אבאשלי גר במצפה רמון ויש לו צימרים בצבעים www.4zimer.co.il (פרי עיצובי) וחשבתי לברוח כדי לחשוב. אז חשבתי.
לא לקחתי בחשבון:
1. שחסכון בדלק זה ירוק ונאור אבל 3 צווחנים באוטו זה גדול עלי
2. שלא משנה איפה נהיה, תמיד הילדים יעמדו על הטלויזיה
3. שסבא זה מגניב, אבל מספיקה לו חצי שעה טופ
4. שהדרך ארוכה היא ורבה, רבת אתגר בעיקר בחופש הגדול ובמקדונלד
5. שבמקום לתת לבן הזוג שלי חופש, אשכרה התגעגעתי לחפירות שלו
רציתי להחליף אוירה, לעשות בונדינג עם האחות שלי ואולי להתמקד בקריירה החדשה שלי ושוב התפזרתי, אכלתי, רדפתי, הזעתי, שוב אכלתי, צילמתי, צעקתי על אבא ובעיקר ניסיתי לישון.
כל בוקר התחיל בקפה שאחותי הביאה מקפה נטו. די חששתי שהיא לא תחזור.
עומריקי הקטן בקונספט פסים ונקודות ובעיקר סתאלבט על הנדנדה
מילה ולני קרעו את העיר
ואת ההאנגר המקסים של הדס וסער http://www.facebook.com/hadasaar
כל ערב נגמר בשאיפה לדקות שקט
ובסה"כ (תמיד בדיעבד) האהבה שלנו כמשפחה ניצחה
הדרך חזרה פתאום נהיתה קצרה יותר עם עצירה לצהריים אצל אמא, או שזו החזרה לציויליזציה
ובסה"כ היה כיף ושמח וחיובי ומלא שמש (כולל קרם הגנה)
אז מה שלא גיבשתי עדיין מטרה. הדרך מדליקה אותי (את אסתר מהבנק קצת פחות) והבחירה היא לגמרי שלי. אני רק צריכה לזכור את כל יום. וגם החפירות של בנזוגי די מצחיקות בסופו של יום.
תיכף יגמר החופש הגדול ואוכל לנשום קצת :)
אלה היו נקודות למחשבה בחסותי.
