השילוש הקדוש

פוסט אחרון על ה"חופש" הגדול. מבטיחה.
נסענו 3 חברות, ב-2 מכוניות, עם 4 ילדים לעיר שוממת 1: מצפה רמון.

כמה עובדות:
1. אבא שלי גר כ-20 שנה במצפה רמון. לא, לא נולדנו שם. כן, הוא ברח לשם.
2. יש לו צימרים שפעם הגיתי, עיצבתי, מיתגתי ושלחתי לדרך. הולך לא רע.
3. מדי חג או חופש אנחנו מגיעים - רק האחיות עם הילדים, או כל האחים כולל בני זוג וכלב ואפילו אמא הצטרפה לליל הסדר בפסח האחרון. היה כרפס.
4. הפעם הצטרפו אלי ניקי +1 והילה +2. אנחנו מכירות יותר מ-30 שנה.
5. לא, לא השתנינו בכלל.
6. הדרך מתל אביב למצפה רמון אורכת כשעתיים וחצי. לא כולל עצירה לפיפי-קקי, עצירה למקדונלד, עצירה לתדלק ואולי עוד אחת מתישהו.
7. הילה וניקי מכירות מהגן כשהיו בבסיסים צבאיים, כן, אבא שלהם טייס. לא יודעת אם יש להם יהלום. הילה ואני מכירות מכיתה ט' משכונת נווה אילן ביבנה, השכונה של אנשי הקבע. לא, אבא שלי לא טייס. ניקי ואני מכירות דרך הילה מימי השירות הצבאי שלנו, כלומר מגיל 18. כן, יצאנו עם טייסים. לא, לא התחתנו איתם. העדפנו רופאים. סתם.

הילה ואני
נהינו ממש חברות טובות. 2 מפגרות כאלה עם סווטשירטים של טון סור טון, בנדנות על הרגלים וקסטות של ניק קארשו, או פול יאנג. וואטאבר. מעבר לזה ששרצנו אחת אצל השניה, דיברנו שעות בטלפון (למה לדבר בטלפון? אתן גרות במרחק של 4 בתים!), התחלנו יחד עם בנים, כתבנו מכתבים, נסענו באוטובוס לתל אביב במקום לבית הספר וגם רבנו. אחרת זה לא היה שווה. גם כשגדלנו, שמרנו רוב הזמן על קשר, גרנו בתל אביב, החלפנו בני זוג, קיטרנו, יצאנו למסיבות (חוגגים שלושים...), ואפילו נתקלנו בהורים מדי פעם. גם כשלא דיברנו בתקופות מסוימות, בשיחה אחת הרגשנו כאילו לא היה נתק, כאילו לא עבר זמן ורק אתמול בכיתי על כתפה כי ההוא רקד סלואו עם אחרת. ככה זה. כמו משפחה.

ניקי ואני
הילה הכירה לי את ניקי חברתה ויצאנו יחדיו לבר בתל אביב. היינו בנות 19. מאז, נהיינו חברות ממש טובות. אפילו באתי להיות איתן סופ"שׁ בחצרים, הבסיס בו שירתו (טוב נו, זה היה כדי להכיר פרח טיס). ניקי רצתה להיות זמרת וכמעט הצליחה אבל, איך לאמר, התעצלה מעט. גם עם ניקי למעט כמה ריבים ונתקים, הקשר הוא משפחתי באמת. אנחנו זוכרות כל אחת על השניה מה קרה מתי, עם מי יצאה ולמה בכתה, באיזו דירה קרה המקרה ההוא ואיזה קטעים היה בסיני (כשעוד היה אפשר). היא חברתי למסיבות באלנבי 58 כשרציתי להטביע את יגוני ואני חברתה בשלוש לפנות בוקר כשהבחור אכזב אותה. משפחה, כבר אמרתי?

הילה, ניקי ואני
פעם יצאנו שלושתינו לאכול, למסיבה טובה או סתם ריכלנו בטלפון.
להילה היתה חתולה בשם שמוליק (ועדיין! רק בת 100), לי היה את זד הויימראנר וניקי פתאום רכשה את נפו היורקשייר השמן. הילה טיפחה את קריירת המחקר הרפואי שלה (בחורה רצינית פלוס רכב חברה), ניקי נהייתה שם דבר בקרב הילדים כמפעילת חוגי דרמה מקורית ואהובה ואני הייתי ארטדיירקטורית פרילנס. גרנו בהורקנוס, שינקין ונחמני בהתאמה.
היום הילה ובנזוגה גרים בבית מהמם בעינת עם ילדיהם יובל ויותם, ניקי גרה עם בתה תומי ונאפו הכלב השמן ממקודם ואני גרה בגבעתיים עם בנזוגי, הבן שלנו לני, הבן שלו מנישואים קודמים, ליבי, הכלב ניסו שנאסף מפלורנטין והחתול תולי שנאסף מהפייסבוק.
וזה סיפורנו בגיל 40 (פלוס מינוס פלוס). סיפור של חברות, שיתוף ומרמור פולני קבוע.

love you girls!
אגב, תוכלו לפגוש אותן במכירה הקרובה של פסים ונקודות, המותג שלי.
והנה קצת תמונות. ביוש

ניקי ואני באילת. אוכלות. ללא רכב חברה

שלושתינו בבראנצ' מתישהו. אוכלות

נזכרנו במשהו מצחיק. אחרי שאכלנו

הילה ואני בפורים. היוש אייטיז. לא אכלנו כלום אז

דור ההמשך. אל תלמדו מאמא לאכול כל היום

טיול שטח לחוות האלפקות. נהיינו רעבות

מדגמנים פסים ונקודות ופרחים במצפה. ובמבה

ניקי ואני מצטלמות לג'יידייט. היה מצחיק. וטעים

היומנוער של הילה. עדות נוקבת לאייטיז ולרזון
(איטו אבירם!)

בתוך היומן: 2 פתטיות! אהה, אלה אנחנו.
אלך להטביע יגוני בנוטלה

חופש זה לא

אז בין הילד המשועמם בחופש, לחום האיימים שבחוץ ולזה שצריך גם לפרנס, אני מג'נגלת. נכון,
ילד משועמם בחופש, זה פארטי פופר רציני. גם לא מקבל את תשומת הלב שמגיעה לו וגם ההשראה לעבודה דועכת בדיוק כמו חשבון הבנק שלי ובניגוד מוחלט לכמות הקלוריות שאני צורכת פתאום.

וחבל, כי זה ממש כיף לעצב את קולקצית המעבר והחג והנה יושב לי על הראש זאטוט קטן, חסר סבלנות ובעל דיעות מוצקות על החיים. בכלל לדעתי המילים חופשה וחופש, מקבלים יחס מזלזל:

החופש הגדול = הייתי קוראת לו הקרצוץ הגדול, מאוד גדול, כי חופש זה לא.

חופשת מחלה = כן, 40 מעלות וזיעה קרה הן בהחלט ציוד חובה לחופשה.

חופשת לידה = אולי "עוד משרה ללא שינה"? כי זה רחוק מחופשה, כמו שאני רחוקה ממנה כרגע.

אז ככה בין מרמור אחד לרגע הנאה אחר, עובדות אחותי ואני, על קולקציה לספטמבר, לחגים, לעונה חדשה שתביא איתה רוח קרירה ונעימה, כי באמת קשה לנשום פה כבר.
יאללה חייבת לזוז, קוראים לי מפינת היצירה, ילד עם פלסטלינה על העין, פטל על הגופיה וציור חדש על הקיר. נתראה אחרי החגים. כנראה :)

ומכיוון שלא הייתי בהופעה האחרונה של כוורת, וגם לא תהיה עוד אחת לאור מצבם המזדקן, קבלו שיר: של שלום חנוך

פסים זה מקסים

עידוד עצמי - אם אין אני לי

טקסטורות של סתיו - באלי עכשיו

השראה לעיתים מגיעה עם מנה מתוקה

קולקציית מחברות בהתהוות - למות!

חמודים חמודים, עוד 20 ימים...
"חופשה נעימה"

הכיני נפשך לחופש

לפני שלושים שנה חיכיתי לזה בטירוף.
לפני עשרים שנה לא עניין אותי מתי ואיך.
היום אני ממש לא בעניין.
החופש הגדול.

הו לפחד ולאימה, עת מתקרב לו חודש יוני כל שנה ועימו רעש הטינאייג'רים מה-20 לחודש והוריקן הילדים מיולי, או אוגוסט, תלוי כמה כסף יש לך לקייטנות. מכיוון שכך, חשבתי על עשרת השיפורים שיקלו על עומס החום והילדים. שימו לב:

1. אספנות
אספו ברושורים, לינקים, מטבעות וכל דבר שיוכל לממן קיטנות לילדים, לפחות עד ה-25.8.
אם אין בנמצא, התחננו לסבא וסבתא או לבנק להלוואת קייטנות בריבית פריים מינוס מיגרנה.

2. חירשות
רכשו מבעוד מועד אטמי אזניים מהסוג האיכותי. אין לדעת מתי השכן המגניב, נוף טלמור, יחליט לאכול את ראש חבריו בחדר המדרגות או הבנות על הספסל יריבו מי ראתה ראשונה את השמלה בזארה ולמה יש חרם על דין. (אולי כי היא יוצאת עם נוף?)

3. חברותא
הצמדו תמיד להורים פעילים, אלה שיזמינו אליהם הביתה, יכינו ארוחת ערב והם גם שיפעילו גם את ילדכם ואף יגידו שהוא יכול להצטרף אליהם לגי'מבוקפוץ והם יחזירו אותו עוד שעתיים. והנה כך, הרווחתם פעמיים! ייאיייי

4. חנופה
מגיל 20 בערך יכולנו לסנן את ההורים שלנו ועד היום יש מילים שנאמרות ואנחנו קופצים מעצבים. אבל חברים! אל תשכחו, אבאמא שלכם לעיתים מעצבנים אבל הם סבא וסבתא וזה הכי חשוב. לכן, אין מקום לריבים ועימותים, רק להסכמה וחנפנות. העיקר שיסכימו לקחת אליהם את הילדים ללילה אחד או 4.
*נכון לגבי כל בן משפחה המוכן לארח בביתו ועדיף רחוק.

5. לינה
שחררו את האייפד שלכם, הפרדו ממנו לחודשיים, אין טעם להקשר לרכוש כמו שאומרים הבודהיסטים. הורידו כל אפליקציה אפשרית שתרתק אותם למסך לפחות לשעתיים ביום וכך, אם אתם במקרה איתם בבית, תוכלו לנמנם ואפילו אם יפעילו את הווליום בשיאו, לא תשמעו כלום. העייפות תכריע.
*ניתן להשתמש גם באטמים מסעיף 2

6. חונכות
הקדישו חצי שעה ביום למוסיקה איכותית. ספרו להם על איזו מוסיקה אתם גדלתם והשרישו בהם את איכויות הרוקאנ'רול והאייטיז ולא לפחד גם ממוסיקת הדכאון ששמעתם כשנשבר לכם הלב. כך הם יספגו מעט תרבות (לא, הכבשה שושנה היא תת תרבות) יוציאו אנרגייה על ריקודים (לא, גנגם סטייל זה לא איכות) ואתם בין לבין תפזזו את פניק און דה סטריטס או לונדון. פניק היר טו

7. נוחות
לאמיצות בינינו שעל עקבים רוב היום, מומלץ להכנס לטבע נאות או האווניאס ולרכוש זוג כפכפי נוחות שיפנקו את רגליכן הגמורות לפחות לחודשיים. מומלץ לעשות פדיקור איכותי כדי שבין רדיפה אחרי הילד (מעניין איפה אחותו) לכיבוי עוד שריפה (לאאאא, לא לזרוק את החתול מהחלון), יהיה לך רך ונעים בכפות הרגליים. הסטילטו יחכו כמה חודשים או שנים

8. בילוי
אם אתם מאלה שנוסעים לנופש עם הילדים, השתדלו שיהיו המון ילדים אתכם, או יותר טוב שיהיה מועדון/חדר משחקים לילדים בלבד ובעצם תפגשו אותם רק בארוחות ובבריכה. גם אז אפשר לעשות את עצמכם שאתם לא מזהים/מכירים/של מי הילד הזה???

9. שיזוף
השמש מזיקה לנו לעור ובעיקר לעור הפנים ואין לנו עניין להראות זקנים, אפילו שאנחנו כבר ממש זקנים ולכן כדאי לסור לים עם הזאטוטים אחה"צ כשהשמש מלטפת והמים חמימים (שקר כלשהו). אחרי טבילה, ארטיק ובניית מגדלי אקירוב בחול, קברו אותם בחול עד הצוואר. הם מתים על זה! שימו להם מים ופירות ליד שלא יתיבשו חס וחלילה. בינתיים כדי לא להשתזף בטעות, פתרו תשבץ הגיון או התעדכנו בוואלה! סלבס

10. אהבה
תכל'ס עם כל הציניות והזיעה שגורמים לנו הגמדים הקטנים, הם יצורים מתוקים להפליא שמידי פעם אפילו גורמים לנו לאושר זמני. אז אם יוצא לכם להיות סתם ביחד, ללכת לטייל עם הכלב או ללכת לקפה השכונתי, תגלו שהם ממש מצחיקים ויש על מה לדבר איתם. מדהים כמה שלא משעמם איתם לרגע. אגב, אם תלכו לקפה, עדיף שיהיה ילדים פרנדלי כדי שהמלצריות לא יחטפו עליהם תג'ננה אם הם בדיוק שפכו את הקולה, ציירו על הספה או סתם הטרידו את השולחן השכן.
במקרים כאלה, בלעו כמה רגיעונים לפני היציאה והכל יראה לכם פאן פאן פאן.

חופשה נעימה :)

חברתי ניקי מגניבה ומפעילה, גם לימי הולדת! 

קפה חנדלה הוא פרנדלי יחסית. *צולם בעת מנוחה

שמלה ומטריה בקיץ. מה שתרצה מאמי

ג'ימבוקפוץ. כי אמא תיכף קופצת

סבא בסבבה, הילדים קצת פחות

היצירתיות חשובה! כי מי שאוכל טוב, ישן מצוין

אייפד לכל ילד! או ל-2

אירוח בבתים של אחרים. הדשא תמיד ירוק יותר

תכל'ס, הם היחדים שמקשיבים לנו

א ה ב ה 3>

נ נח נחמ נחמני

לפני כארבע שנים הייתי בדייט, בערב שבת, באוגוסט וזה מה שאני זוכרת:

1. אכלנו במיטבר. היה מידיום רר

2. היו לי כ-40 שיחות שלא נענו ועשרות אסמסים

זה היה הערב של הרצח בבר נוער. גרתי בנחמני בדירת ההיפסטרים שלי, 2 חדרים וחניה, במחיר שווה כי נתקעתי שם ל-11 שנים. ברגע הרצח, לא הייתי בבית, במרחק של 2 בניינים וקפה נואר. כשחזרתי מהדייט (סליחה שאני לא זוכרת את שמו, בכל זאת עברו 4 שנים), קלטתי את גודל הזוועה שנגעה אפילו באדישי העיר, באדישי השכונה. רצח של נוער. פה ליד הקפה. נורא.

הזוועה נמשכה הרבה אחרי כשלא מצאו את הרוצח. הדיבורים בשכונה היו על מישהו מביניהם שמכיר, שיודע, שכועס. השכן בדלת ממול הבר נוער, סיפר בטיול עם הכלב מה שמע וראה. שכנה אחרת נתנה פרשנות אחרת והרחוב סער.

מה שיפה וגם לא, בשכונה תל אביבית הוא, שדברים חוזרים למסלולם ממש מהר, האנשים הולכים לעבודה, מחפשים חניה, יוצאים לבר ושותים כרגיל את הקפה עם העיתון בשכונתית.

בארבע שנים האלה, התחלף השלטון (מהפח אל הפחחחחח), בניינים נהרסו ונבנו חדשים, מסעדות ותיקות נשארו ושינו תפריטים, תל אביב עברה לאזור חניה אחד, קצב נכנס לכלא ואני עזבתי את השכונה. כבר לא בדייטים, לא בעיר ויותר בכיוון של חיפוש קייטנה לקיץ אבל עדיין השכונה היא חלק מחיי. ממשיכה לבוא לבלה התופרת, לסמיון הסנדלר (הגאון), לחומוס נחמני וקפה נואר. זהו כוחו של הרגל. לים נוסעים מנחמני וגם חניה מחפשים שם כי הטריקים ורזי החניה השמורים לדיירי הרחוב עדיין תקפים. כל פעם אני נפעמת מחדש איך השכונה משנה בנייניה ופניה והסנטימנטים שלי פוחתים. לא הייתי חוזרת, כי זה מרגיש שייך לתקופה אחרת בחיים עם זכרונות טובים וחלק ממש גרועים, אבל כיף לי להיות תיירת לכמה שעות בשכונה, לבקר חברים, לקבל את ההפוך שלי ולחזור לקן החם שלי. 

מי לעזאזל אתה, נחמני?

היו ימים בנחמני עם חתיכת היסטוריה

היו ימים בנחמני עם רעש שיפוץ משש בבוקר 

לא החומוס הכי טוב אבל היי, דקה מהבית

בית הפגודה, נמכרה לגרמני (טפו) מליונר

הכיכר הכי יפה בעיר! מצויינת לדייט ספסל. אלברט

בר נוער. חניה בבניין ורצח חפים מפשע

בבוקר קפה מעולה, בצהריים פגישת עבודה ובערב על הבר.
קפה נואר

בשמחות

אני לא התחתנתי. 

אף פעם לא חלמתי להיות כלה, אפילו לא בפורים, כנראה שהציניות שלטה בי מגיל צעיר.

עם השנים, כל החבר'ה התחתנו וחברות חדשות ובני דודים וידידים ואף חלקם התחתנו פעמיים. (כן כן, פעמיים צ'ק) בחתונות של בני העשרים היה שמח ורקדנו כאילו אנחנו במסיבת טראנס בחוף הים. אצל בני השלושים היה כבר רגוע יותר ואני בררתי בקפדנות היכן לשים את כספי, בעיקר שהיתה לי מחשבה רומנית כזו, שתכל'ס הכסף לא יחזור אלי לעולם ופתאום החתונות הפכו להפקות יוקרה ומסיבת רווקות ולעצב הזמנה וגם מקוה ולעיתים חינה ועוד מתנה ועוד הפקה ואני הותשתי. או שנהייתי ממורמרת. באמת לא רציתי להתחתן אבל גם לא היה לי כח לשאלות - "נו מתי? בגילך נפרדת ממנו? אז לפחות תעשי שלומצי קטנה, טוב, נעבור לאחותך הצעירה" וכך אט אט דחיתי יציאות כאלה והעדפתי לצאת למסעדה טובה או סתם לרכוש לעצמי נעליים בסכום הזה. אגואיסטית?

הפסיכולוגים אמרו שבגלל שהורי לא יחד, ו/או כל מיני אירועים בילדות ואולי בכלל זה פחד להתחייב, גרמו לי להגיע למסקנה של לא להתחתן. אז אולי, אבל פיתחתי גם דיעה מוצקה משלי אנטי ממסד הרבנות, אנטי דת ואנטי בכלל. חשבתי בסתר ליבי שאירועים כאלה הם בזבוז כסף ואפשר להמיר אותם בכיף לטיול באוסטרליה/קוסטה ריקה/ניו יורק או סתם שופינג באי-ביי. פתאטית?

והנה יש לי משפחה ולא התחתנו, לא הייתי במקוה ולא עשיתי סקר שמלות כלה. הטבעת שקיבלתי היתה של סבא של גיא, בלי יהלום אבל עם כוונה. לא התחייבנו מול רב, קבל עם ועדה, אבל אנחנו מחוייבים, גם בלי לחתום על כתובה ולהעריך את שוויי. הקטע המבאס באמת הוא, שגם ירח דבש לא היה… 

אבל מה בעצם אני רוצה להגיד? שהשבוע התחתנה חברתי רווצ'וצ' והתרגשתי! למרות ובגלל כל הציניות, זה היה רגע יפה, רגע ששני אנשים, שרצו להתחייב וחיכו לרגע הזה, הגשימו חלום ואני התרגשתי. גם אחרי שחיתנתי את רוב העולם ושכנו, הזלתי דמעה. הורמונלית? אולי.

מזלטוב רווצ'וצ' וחגי, היה כיף!

גילוי נאות: גם בחתונה של סיסטר התרגשתי. מאוד

שישי בצהריים: התאהבתי באורחת בחתונה משעממת

נתפסתי מפזזת על הרחבה. הייתי צעירה ונזקקתי לכסף

הייתי מתה להיות יתוש על העלה מאחור
ג'ון וג'קי קנדי בשנות ה-50

בטח הייתי מתרגשת, אם הייתי קיימת. ההורים שלי 1970

אנחנו בחתונה של רווצ'וצ'. פרצוף ברווז לאינסטוש

אינסטה בוי

אחרי כמעט שבוע בבי"ח שניידר, צמודה ללני שלי, האומלל הזה עם האינפוזיה והנר בטוסיק, אני מתחילה לעכל את המקום הזה עם כל הילדים החולים וההורים המודאגים. קשה לעיכול העניין הזה וגם אין זמן, אבל במבט לאחור יכולה להגיד: היה נורא.

אז רופאים, אחיות, סטאז'רים לסיעוד וילד צורח ואמא עם לחץ דם נמוך אבל משחקת אותה מה זה חזקה, כמעט כמו הליפסטיק האדום הזול ההוא, שלא יורד. גיבורה. ויש חיידק אחד שתקף ומזרקים וגם טלויזיה שמשדרת דורה נון סטופ (נכון שיש לי אישוז עם דורה, אבל הפעם היא ממש הצילה חיים. שלי כמובן). 41 מעלות חום, רגל אחת דלוקה וגוף חלש, וכאב לב של הורים שרוצים רק ללכת משם הביתה.

ומלא חברים באים ומשפחה עם מתנות ושוקולד, ואמא אחת עם צוואר תפוס מהכסא הזה שליד המיטה של הילד ואבא אחד לחוץ שיוצא לעשן וסבתא על סף עילפון, דודה מפנקת ודוד גם וסבא עם גב תפוס (לא פסיכוסומטי בכלל). לילות ללא שינה כי תמיד מישהו בוכה, לבד ובמקביל וגם אמא אחת, חזקה עלק, בוכה בהתחלה בשירותים ובהמשך ליד כולם.

ואני בורחת לאינסטגרם ומעלה בעמוד שלי את העצב, הדאגה והחמלה לדבר הקטן והרזה הזה, ששכוב ובקושי זז כמה ימים. בורחת ומעלה תמונות ורואה תמונות של חברים לרשת ונזכרת שיש חיים שלמים בחוץ בלי חלוקים לבנים ואוכל של עזר מציון. שם שם בבריחה שלי, יש חבורה שלמה שאת רובה לא פגשתי ועדיין חפצים בשלומנו, ואיך קרה ומתי נשוחרר וחיזוקים ועידודים וחיבוקים וירטואלים שמרגישים אמיתיים. וזה מופלא ומרגש. היחסים האלה שנוצרים בין אנשים שלא נפגשו מספיק ואפילו אף פעם לא וזה מרגיש אמיתי וחם. הלב מתרחב לדעת שבאמת אכפת לאנשים, גם בעיתות צרה ולא רק בפאן, ואנשים באמת נוגעים אחד לשני בלב, מעבר למסך.

פעם אמר לי מכר מעולם הפרסום שהוא מרגיש שהוא מכיר את לני, למרות שמעולם לא ראה אותו, כי התמונות שאני בוחרת להעלות עם הטקסט לידן, משקפות את הלך רוחו של הילד והוא אפילו יזהה אותו ברחוב, אם יתקלו בטעות (גן חרצית?). 

וזה ככה, לא באמת צריך לפגוש מישהו בעולמנו הצר כמסך אייפון, כדי להכירו. רצוי להפגש בעולם האמיתי ולבחון את הצדדים באישיות שלא עוברים במלואם בתמונות: קול, שפת גוף, אינטונציה, מגע וגם את הצד שלא מצטלם מספיק. 

לני, ילד האינסטגרם שלי, שוחרר כשהוא חוזר לעצמו (ומסרב בתוקף להתלוצץ עם רופאיו), לתעלולים שלו ומחלקה שלמה שפוערת פיה למראה הבנדיט הבלונדיני שרק אתמול שכב ובכה. גוף צעיר מתאושש מהר, הרגל מחלימה ומחר ילך כבר לגן. הגוף הבוגר יותר, נשאר להתמודד עם מה שעבר עליו, נפשית, בצורת צוואר תפוס, עייפות ורצון עז לחופשה באמסטרדם.

זה מאחורינו, חמסה-בן פורת יוסף-טפו טפו ואני רוצה להגיד רק תודה לחברים והחברות האלה, שבלי לבוא, בנקישת מקלדת קטנה, שלחו לי הרבה אהבה וחמלה, וזה המון בדור הזה שאנחנו תקועים בו.

תודה

וזה ביס מיומן התמונות המתועד באינסטגרם:

מה חשבנו לעצמנו?

"חופשת" לידה או נעים מאוד

לני המצולם הסידרתי

עם החבר'ה

עם פריזורה

עם אאוטפיט (בן שנה)

עם אבא (מינימי)

עם הומור עצמי

עם הבנים, בן 2

עם הבתדודה

עם האינפוזיה

עם חברה, חוזר לשגרה.
תהיו בריאים :)