נ נח נחמ נחמני

לפני כארבע שנים הייתי בדייט, בערב שבת, באוגוסט וזה מה שאני זוכרת:

1. אכלנו במיטבר. היה מידיום רר

2. היו לי כ-40 שיחות שלא נענו ועשרות אסמסים

זה היה הערב של הרצח בבר נוער. גרתי בנחמני בדירת ההיפסטרים שלי, 2 חדרים וחניה, במחיר שווה כי נתקעתי שם ל-11 שנים. ברגע הרצח, לא הייתי בבית, במרחק של 2 בניינים וקפה נואר. כשחזרתי מהדייט (סליחה שאני לא זוכרת את שמו, בכל זאת עברו 4 שנים), קלטתי את גודל הזוועה שנגעה אפילו באדישי העיר, באדישי השכונה. רצח של נוער. פה ליד הקפה. נורא.

הזוועה נמשכה הרבה אחרי כשלא מצאו את הרוצח. הדיבורים בשכונה היו על מישהו מביניהם שמכיר, שיודע, שכועס. השכן בדלת ממול הבר נוער, סיפר בטיול עם הכלב מה שמע וראה. שכנה אחרת נתנה פרשנות אחרת והרחוב סער.

מה שיפה וגם לא, בשכונה תל אביבית הוא, שדברים חוזרים למסלולם ממש מהר, האנשים הולכים לעבודה, מחפשים חניה, יוצאים לבר ושותים כרגיל את הקפה עם העיתון בשכונתית.

בארבע שנים האלה, התחלף השלטון (מהפח אל הפחחחחח), בניינים נהרסו ונבנו חדשים, מסעדות ותיקות נשארו ושינו תפריטים, תל אביב עברה לאזור חניה אחד, קצב נכנס לכלא ואני עזבתי את השכונה. כבר לא בדייטים, לא בעיר ויותר בכיוון של חיפוש קייטנה לקיץ אבל עדיין השכונה היא חלק מחיי. ממשיכה לבוא לבלה התופרת, לסמיון הסנדלר (הגאון), לחומוס נחמני וקפה נואר. זהו כוחו של הרגל. לים נוסעים מנחמני וגם חניה מחפשים שם כי הטריקים ורזי החניה השמורים לדיירי הרחוב עדיין תקפים. כל פעם אני נפעמת מחדש איך השכונה משנה בנייניה ופניה והסנטימנטים שלי פוחתים. לא הייתי חוזרת, כי זה מרגיש שייך לתקופה אחרת בחיים עם זכרונות טובים וחלק ממש גרועים, אבל כיף לי להיות תיירת לכמה שעות בשכונה, לבקר חברים, לקבל את ההפוך שלי ולחזור לקן החם שלי. 

מי לעזאזל אתה, נחמני?

היו ימים בנחמני עם חתיכת היסטוריה

היו ימים בנחמני עם רעש שיפוץ משש בבוקר 

לא החומוס הכי טוב אבל היי, דקה מהבית

בית הפגודה, נמכרה לגרמני (טפו) מליונר

הכיכר הכי יפה בעיר! מצויינת לדייט ספסל. אלברט

בר נוער. חניה בבניין ורצח חפים מפשע

בבוקר קפה מעולה, בצהריים פגישת עבודה ובערב על הבר.
קפה נואר