יום חמישי, 25 באפריל 2013

אלוהים היא פראדה


תכל'ס הייתי רוצה להיות פראדה. 
אבל הפחד כה גדול, ההתמודדות עם הצלחה כזו, ביקורות, מיליוני עובדים וציפיות גבוהות כל עונה לחידושים… אמאל'ה זה מאיים, אבל גם מאתגר ויש מצב שעם סוויץ קטן בראש, כולנו יכולים להיות פראדה או לפחות קלוין קליין. אז שוב אני מגיעה למסקנה המעצבנת והכל כך נכונה: הפחד משתק. למה בעצם היא יכולה ומישהי אחרת לא? אז לא בדיוק כמוה, אבל אחר וטוב. 
בשיחה עם עצמי בשעה מאוחרת זה נשמע אפילו סביר. או שאני סתם עייפה. 

בעצם, לא בטוח שאני רוצה להיות פראדה, עם כל מיליוני העובדים וכל הביטוח הלאומי והחופשות שצריך לשלם להם, השכירויות המטורפות של חנויות בשאנזאליזה ובפיפט אווניו! מטורף! וכמה מתנות לחג…

נראה לי שאני לא רוצה להיות פראדה, כאילו כן רוצה, אבל ממש בקטן. עם בית מלאכה וכמה מכונות תפירה, שולחן ענק עם מלא סרגלים ועפרונות ובריסטולים, קיר השראה ענק כזה וכמה עובדים ספורים שדבקים באיכות, בגימור ובעיקר בנעימות הבגד על הגוף. שכל בגד שיצא מאיתנו יעבור את בקרת האיכות שלנו, דבר שמייחד כל כך מותגים קטנים ואינטימים. כשלקוחה תקנה דגם מסוים, היא תדע שכל הסדרות מוגבלות וייחודיות ולא יהיו עוד. בקיצר, אין סיכוי שבשישי הקרוב בחתול ובכלב יתקלו חזיתית כמה בנות עם אותו האאוטפיט, אלא אם כן רכשו קסטרו :)

בעצם, אנחנו די בדרך לשם, טפו טפו טפו, כולה חצי שנה בענף, עם קהל לקוחות קבוע וגדל, לאט אבל בטוח והכי כיף? כיף לנו. האחיות שמתרוצצות בדרום העיר, סוחבות, מפרקות, מסיעות, מדגמנות, ממציאות, כותבות, מצלמות, משווקות, מייצרות, מפייסבקות, מדפיסות, מסמסות, מזיעות, מתעצבנות, צוחקות, אוכלות (את הראש) ובעיקר מרוצות. מנהל הבנק קצת פחות אבל בקרוב ישנה את דעתו.


אז תכל'ס, אם פראדה היא האלוהים, אני לא רוצה להיות במקומה. כל אחת וכבודה היא, בלי להתיימר, לדבר באויר ולחלום, אלא פשוט להיות פה במציאות ולנצח אותה. כי בבוקר אנחנו הולכות לפאן שלנו ואחה"צ עם הילדים, זו העבודה האמיתית :) 

עוד יום במשרד

הסופרמודלס של פראדה

הסופרמודלס של פסים ונקודות

התיקים של פראדה

התיקים שלנו

אבל גם לנו יש קצת גלאם בכל זאת :)

וזו העבודה האמיתית והמתגמלת. לעיתים








יום שני, 15 באפריל 2013

לכי תזדייני, גברת מדינה



תקשיבי גברת, בד"כ אני לא אדם שכועס על מדינה, בירוקרטיה וממסד. נראה לי מיותר לכעוס על דבר מסועף וטרחני כזה. אבל השנה, כשגיליתי שמעבר למיסים המטורפים, הקושי בלחיות כאן טוב והעלות מחיה המטורפת, חדרה בי ההכרה שאין עם מי לדבר.
לפני כשנה היה לי סטודיו לעיצוב שהרוויח והצליח ועדיין, שותפתי ואני לא הצלחנו לגמור את החודש והחלטנו לסגור ולנסות תחומים אחרים.

שומעת, אני, שעצמאית מ-2003 לא זכאית לשום הבטחת הכנסה במקרה ואין לי הכנסה ולא חשוב מאיזו סיבה. ואני לא נוגעת בכלל ב"חוק חינוך חינם", "קצבת ילדים", פנסיה עלובה למי שעבד כל חייו, ניכור לניצולי שואה ושות'. אז אם עכשיו אני בהגשמה עצמית, כי עבדתי והתפרנסתי לבד כל חיי, לא באתי עם ירושה ודירה מההורים, פותחת עסק חדש, אין לי הקלה במס, התחשבות במוסדות ובטח שאין לי אפשרות לחתום בלשכה. הרי בלימודים גבוהים אין עזרה, כי בכל זאת גם לא באתי מבית מט לנפול, בשכ"ד לסטודנטים אין עזרה, ברכישת בית/אוטו - לכי תסתדרי לבד ובקיצור זעם. פעם הייתי פטריוטית, אט אט זה מתפייד כמו הסבלנות שלי.
הו הזעם. כמה זעם. 

ואני חושבת לעצמי ככה:
בתור בתתרמתי את אבא לארבעים שנות צבאאבא אפפעם לא היה בבית, גם אם המינון היה בחירה שלו, תמיד הצבא היה ראשון, לפני המשפחה, כי ככה חונך. (היוש פסיכולוג)

בתור אזרחית שירתתי שנתיים בצבאאין מה לאמרהיה כיףחברותטייסיםעצמאות, מסיבות פיקודפריסותאהבותאכזבותבגרות אמיתית. (ביוש שנתיים באוסטרליה)

בתור אחות תרמתי את אחותי לחמש שנים, לקצונה ואת אחי לשלוש שנות צבא

בתור אמאלא נותנת כלום לצבאכלום ואף אחסום בגופי כל רצון שלו ללכת לצבא. (היוש פסיכיאטרלאף אחד לא מגיע למות בשביל שום דברלאף משפחה לא מגיע להיות שכולהנכון שמוות קורה ויקרה וזה תמיד לא פייר ולא מגיע, לא תאונות ולא מחלות, אבל לתרום ילד בן 18 להלחם על מדינה שלא נותנת, לא נתנה ולא תתן כלום לאזרחיה? הייתי כותבת  LOL אבל זה לא מכבד את הזעם הזה.

אגבגם הכלב שלי סידני שמר בחירוף נפש על גדרות תל נוףכל הילדות שלי היתה בשכונה הצבאית, בסימן הגף הטכני של טייסות, בקיץ בריכה בבסיסים או בחוף פלמחים, ליל סדר עם חיילים בודדים בבסיס ואמא שגידלה לבד 3 ילדים. אותנו.

אז גברת מדינה, כשתשלחי לבן שלי את הצועוד 15 שניםאל תתפלאי אם תקבלי טריקה בדלת תוך כדי קללות רמות וסינון של "כבר תרמתי" וצרור. ויש לי הרבה קבלות להראות לך.


קצין וג'נטלמן דור2 לשואה / אבא בקורס קצינים


בדרך לצבא עוצרים בחתונה / רב צבאי ולהקת פיקוד משהו

מיצה"ל! הצבא אוהב את הילדים שלא רואים את אבא


סגן אלוף / הפלאפלים הכי לא טעימים

החלפת פיקוד / משפחה בהפרעה

סמלת אני / גלאם בחיל האויר 
אחות קטנה קצינה! סגן אלוף אבא גאה עונד לביתו דרגות

אח קטן התגייס והשתחרר מזמן
ומעכשיו לא יהיו יותר מלחמות. אמן

יום ראשון, 7 באפריל 2013

עשר תהיות לערב השואה והגבורה




1.
סבתא אדלה ורבין מתו באותה השנה, 1995 בהפרש של 8 חודשים. זו היתה שנה עצובה: במרץ פגשתי לראשונה את המוות מקרוב כשנפרדתי מסבתא, שהיתה העדות החיה שלי לשואה, עם מספר וסיפורים שהסכימה לספר רק לנכדים, בבית החולים כשנכנעה והפסיקה להלחם ובנובמבר, נפרדתי מסוג של סבא לאומי שאהבתי מרחוק. זה עצוב להפרד ואפילו שאני כבר גדולה ומבינה שזו דרכו של העולם.

2.
מאז שאני אמא, הפכתי לרכיכה רגישה ובוכיה מכל עוולה, חוסר אונים ועצב קיומי באשר הוא. פעם, גמעתי בשקיקה את הסרטים והסיפורים של יום השואה והזכרון, בכיתי איתם, חשבתי עליהם ודיברתי על זה לפחות עוד כמה ימים אחרי. והיום אני רכיכה. ניסיתי להתנדב לפני 5-6 שנים ולקחת תחת חסותי פעם בשבוע ניצול שואה. אחרי פגישת ההכנה פרשתי וכעסתי על עצמי שלא יכולתי להכיל. ואז אפילו לא חלמתי להיות אמא.

3.
איך אפשר לתת מספר לכל אחד, איך הזהות נעלמת בשניה והבנאדם, כן ההוא שהיו לו חיים שלמים, עבודה, אהבה, ילדים, תחביבים ותשוקות, הפך למספר. זה נכון שגם אני מוכרת במדינה במספר תז שלי ובצבא, קיבלתי מספר אחר, אבל עדיין, היה לי שם, פנוי אלי בשמי והזהות שלי לא חרוטה על ידי בכדי לזהותי. מעניין אם ידעתי פעם מה היה המספר של סבתא, כי אני לא זוכרת או שקר כלשהו.

4.
אוהבת קעקועים ואין לי אפילו פרפרון קטן על הכתף. אולי המספר הזה של סבתא שכה סיקרן והרתיע אותי בו"ז או ההתחייבות לכל החיים או לפחות עד שאחסוך מספיק כסף להסירם? לא יודעת.

5. 
סבא ינקו וסבתא לוטי שגידלו אותי, לא היו בשואה אבל זכו להיות במחנות עבודה ברומניה. לא שמעתי סיפורים ממש והרגשתי שהיתה הקלה לכולם בעובדה שהם לא עברו את השואה האמיתית אלא שואה קטנה משלהם במחנות. לא היה להם מספר על היד אבל הם סבלו ונקרעו עד שהגיעו לארץ המובטחת הזו, זו שמתעלמת מהניצולים, מעלימה עין מחובות הטייקונים ומקשה על האזרח הבינוני להתקיים ולרדוף כל חייו אחר משכנתא, הלוואה, שכר לימוד, שכר דירה, חובות, מיסים וחשבונות. היה שווה? מה הבטיחה הארץ הזו? כי בטוח לא קיימה.

6.
את סבא משה, בעלה של סבתא אדלה, לא הכרנו. הוא מת שנה לפני שהורי התחתנו. הוא איבד את משפחתו בשואה וסבתא היתה אשתו השניה והצעירה שיחד איתה בנה משפחה חדשה. את שמחת חייו לא קיבל בחזרה אבל אולי קצת נחת עד שהלך לנוח ולא קם. צדיק.

7.
פעם חשבתי שתהיה לי בת, יהיו לה עיניים כחולות ואקרא לה אדל על שם סבתא. אז הזמרת אדל היתה בטח בת 5 ומי ששמע על הרעיון שלי, חשב שאני גלותית ומסכנה הילדה. היום יש לי בכלל בן עם עיניים חומות וכל ילדה רביעית היא אדל או אודליה. 

8.
מעניין איך יעבירו לדורות הבאים את סיפורי השואה בעוד כמה עשרות שנים. הדור הראשון הולך ונעלם וחי בתנאים מחפירים והעדויות ישארו בסרטים וספרים. כואב לי לחשוב שקולם של המספרים יידם ונשאר רק אלו ששמעו וניסו לזכור כדי להעביר הלאה ועוד יותר מעניין איך הדורות החדשים יתפסו את הדבר הגדול הזה שנקרא שואה.

9. 
הלן הוליץ, גיסתה של סבתא אדלה, היא האחרונה שנותרה בחיים ונמצאת עכשיו במוסד עם אלצהיימר וכל מיני מינים של מחלות. דודה הלן תמיד היתה מטופחת וחזקה ואהבתי לשמוע אותה מספרת. ביד ושם יש ראיון מצולם איתה על מה שעברה. בביקורי האחרון שם, הופתעתי לראות אותה בסרט ולא יכולתי לראות עד הסוף, למרות שהכרתי את הסיפורים. אגב, את העבר היא זוכרת, את ההווה שכחה.

10.
אני די בטוחה שידעתי את המספר של סבתא. אז שכחתי. או שהדחקתי כמו את רוב הדברים שכה קשה לי להתמודד איתם, יותר נכון, תייקתי אותם כי בכל זאת התמודדתי איתם פעם והנחתי להם לנפשם. הם אצלי, אבל ישנים. לילה טוב. 

מש' ברגר השניה במושב קדרון / אמרו להם לחייך
סבתא לוטי וסבא ינקו וסבתא אדלה בחתונת הוריי /
אומרים שהיה פה שמח לפני
סבתא אדלה במרפסת / מצברוח טוב, היי

היוש גם לסבתא קלרה הגדולה / היוש היפסטרים

סבתא אדלה ואני / נכדים זו שמחה 
המשמחים הרשמיים שלי :) 

אגב, כדי להתחזק מהפוסט והיום הזה, הלכתי לקבל חיבוק ונשיקה מהבן שלי ועכשיו אני יכולה להפסיק לבכות ולשמוח על מה שיש. לפחות היום >>>


יום שלישי, 2 באפריל 2013

נוט מיי קאפ אוף טי (מרקט)




הנעורים מעולם לא נראו רע יותר. נערות בנות 14 עם מכנסונים, ביד אחת תיק וקפה טייק אווי וביד השניה אייפון. ברור נו. מאחור משתרך הידיד המאוהב ועדר בנות שכולן נראות די דומה בשינויי צבע או טקסטורה. 
הן מדברות אותו הדבר, מהר מדי ותמיד נובחות משהו לאייפון. בד"כ זקנה כמוני לא נתקלת בטינאייג'רים, בטח לא במסה כזו ועכשיו, כשהייתי בטי-מרקט, במכירה של פסים ונקודות, נתקלתי בנחיל הזה. 

זה דור מוזר, התקשורת היא ווירלס, החבר'ה נפגשים בקבוצות בוואטס אפ, הריכולים בפייס, הסטיגמות בהאש_תג וכשמדברים זה בצעקות על אמא שתתן כסף לשיעור פרטי כי יש מתכונת במתמטיקה. אמאל'ה. אני מבינה שלא כולם ככה ומעריכה שזה בטח לא כזה נורא, גם הם גדלים עם ערכים וכבוד כלשהו (בטח לסמארטפון שלהם) אבל מהצד זה נראה דיזסטר. 

הנעורים האחרונים שנקלתי בהם היו שלי, היה בהם משהו תמים, כזה שנפגשים בלי לברוח למכשיר כלשהו, כזה שמדברים בטלפון כדי לקבוע ולא לשם הדיבור בטלפון. כזה של קריאת ספרים, אש לילה, מפגשים במגרשים ומלא יצירה. משהו כזה אמיתי עם מבט בעיניים. גם כשעשינו משהו אסור, לא נפנפנו בו ואפילו אולי חששנו מתגובת ההורים. נשמע הזוי כמעט. היינו ילדים גם בגיל 15, היום הם גדלים מהר מדי, מבינים הכל, רואים עולם וזה בטח חסר שליטה. בטח גם ההורים עומדים משתהים אל מול הדור הזה. או שזו רק אני בשוק? בעצם בא לי לצעוק להם שלא ימהרו כי עם השנים כל המחשבה "מתלכלכת" מהסביבה, מהטלויזיה, מהנט ושיתעכבו קצת בנעורים, יהנו מכל שניה בלי להזדרז לעבודה, לגן של הילד, לסנן את הבנק וכאלה. 

אגב, גם הצד השני יכול להיות פתאט. הרי גם אני נאחזת המחשבה ילדותית לפעמים, מתגעגעת לרגעי קסם נטולי מחויבות ומנסה מאוד להיות מעודכנת כמו ה"צעירים". מסרבת להתבגר. חבר טוב אמר שאני מזכירה לו את ליהיא האשתג מארץ נהדרת, זה הצחיק אותי כי מצד אחד היא נראית סתומה וקורבן התקופה ומצד שני, היא די אני… הויכוחים עם בנזוג על סדרות בוי או די, הלבוש ההיספטרי והשפה הזו שכמעט לא דומה כבר לעברית :) אין לתאר.



בעוונותי, בנעורי נתפסתי בלונה גל

מנסה לפענח את המורס הזה
חברה בת 41. שובבה בכל גיל


אפילו המילון מעודכן בשוק

ההורים מעודכנים. בושות בפייס

עבודה שלי על חלומות נעורים והמרמור העכשווי

מי ליהיא ומי שלומצי?
מערכת יחסים זוגית לא שלמה ללא וואטסאפ


מסר לאומה. אז תשארו צעירים כל עוד אפשר