אלוהים היא פראדה

תכל'ס הייתי רוצה להיות פראדה. 

אבל הפחד כה גדול, ההתמודדות עם הצלחה כזו, ביקורות, מיליוני עובדים וציפיות גבוהות כל עונה לחידושים… אמאל'ה זה מאיים, אבל גם מאתגר ויש מצב שעם סוויץ קטן בראש, כולנו יכולים להיות פראדה או לפחות קלוין קליין. אז שוב אני מגיעה למסקנה המעצבנת והכל כך נכונה: הפחד משתק. למה בעצם היא יכולה ומישהי אחרת לא? אז לא בדיוק כמוה, אבל אחר וטוב. 

בשיחה עם עצמי בשעה מאוחרת זה נשמע אפילו סביר. או שאני סתם עייפה. 

בעצם, לא בטוח שאני רוצה להיות פראדה, עם כל מיליוני העובדים וכל הביטוח הלאומי והחופשות שצריך לשלם להם, השכירויות המטורפות של חנויות בשאנזאליזה ובפיפט אווניו! מטורף! וכמה מתנות לחג…

נראה לי שאני לא רוצה להיות פראדה, כאילו כן רוצה, אבל ממש בקטן. עם בית מלאכה וכמה מכונות תפירה, שולחן ענק עם מלא סרגלים ועפרונות ובריסטולים, קיר השראה ענק כזה וכמה עובדים ספורים שדבקים באיכות, בגימור ובעיקר בנעימות הבגד על הגוף. שכל בגד שיצא מאיתנו יעבור את בקרת האיכות שלנו, דבר שמייחד כל כך מותגים קטנים ואינטימים. כשלקוחה תקנה דגם מסוים, היא תדע שכל הסדרות מוגבלות וייחודיות ולא יהיו עוד. בקיצר, אין סיכוי שבשישי הקרוב בחתול ובכלב יתקלו חזיתית כמה בנות עם אותו האאוטפיט, אלא אם כן רכשו קסטרו :)

בעצם, אנחנו די בדרך לשם, טפו טפו טפו, כולה חצי שנה בענף, עם קהל לקוחות קבוע וגדל, לאט אבל בטוח והכי כיף? כיף לנו. האחיות שמתרוצצות בדרום העיר, סוחבות, מפרקות, מסיעות, מדגמנות, ממציאות, כותבות, מצלמות, משווקות, מייצרות, מפייסבקות, מדפיסות, מסמסות, מזיעות, מתעצבנות, צוחקות, אוכלות (את הראש) ובעיקר מרוצות. מנהל הבנק קצת פחות אבל בקרוב ישנה את דעתו.

למכירה שלנו בבאליגם שופ

זה הפייסוש שלנו. בואו

המרמלדה שלנו

אז תכל'ס, אם פראדה היא האלוהים, אני לא רוצה להיות במקומה. כל אחת וכבודה היא, בלי להתיימר, לדבר באויר ולחלום, אלא פשוט להיות פה במציאות ולנצח אותה. כי בבוקר אנחנו הולכות לפאן שלנו ואחה"צ עם הילדים, זו העבודה האמיתית :) 

עוד יום במשרד

הסופרמודלס של פראדה

הסופרמודלס של פסים ונקודות

התיקים של פראדה

התיקים שלנו

אבל גם לנו יש קצת גלאם בכל זאת :)

וזו העבודה האמיתית והמתגמלת. לעיתים