אינסטה בוי

אחרי כמעט שבוע בבי"ח שניידר, צמודה ללני שלי, האומלל הזה עם האינפוזיה והנר בטוסיק, אני מתחילה לעכל את המקום הזה עם כל הילדים החולים וההורים המודאגים. קשה לעיכול העניין הזה וגם אין זמן, אבל במבט לאחור יכולה להגיד: היה נורא.

אז רופאים, אחיות, סטאז'רים לסיעוד וילד צורח ואמא עם לחץ דם נמוך אבל משחקת אותה מה זה חזקה, כמעט כמו הליפסטיק האדום הזול ההוא, שלא יורד. גיבורה. ויש חיידק אחד שתקף ומזרקים וגם טלויזיה שמשדרת דורה נון סטופ (נכון שיש לי אישוז עם דורה, אבל הפעם היא ממש הצילה חיים. שלי כמובן). 41 מעלות חום, רגל אחת דלוקה וגוף חלש, וכאב לב של הורים שרוצים רק ללכת משם הביתה.

ומלא חברים באים ומשפחה עם מתנות ושוקולד, ואמא אחת עם צוואר תפוס מהכסא הזה שליד המיטה של הילד ואבא אחד לחוץ שיוצא לעשן וסבתא על סף עילפון, דודה מפנקת ודוד גם וסבא עם גב תפוס (לא פסיכוסומטי בכלל). לילות ללא שינה כי תמיד מישהו בוכה, לבד ובמקביל וגם אמא אחת, חזקה עלק, בוכה בהתחלה בשירותים ובהמשך ליד כולם.

ואני בורחת לאינסטגרם ומעלה בעמוד שלי את העצב, הדאגה והחמלה לדבר הקטן והרזה הזה, ששכוב ובקושי זז כמה ימים. בורחת ומעלה תמונות ורואה תמונות של חברים לרשת ונזכרת שיש חיים שלמים בחוץ בלי חלוקים לבנים ואוכל של עזר מציון. שם שם בבריחה שלי, יש חבורה שלמה שאת רובה לא פגשתי ועדיין חפצים בשלומנו, ואיך קרה ומתי נשוחרר וחיזוקים ועידודים וחיבוקים וירטואלים שמרגישים אמיתיים. וזה מופלא ומרגש. היחסים האלה שנוצרים בין אנשים שלא נפגשו מספיק ואפילו אף פעם לא וזה מרגיש אמיתי וחם. הלב מתרחב לדעת שבאמת אכפת לאנשים, גם בעיתות צרה ולא רק בפאן, ואנשים באמת נוגעים אחד לשני בלב, מעבר למסך.

פעם אמר לי מכר מעולם הפרסום שהוא מרגיש שהוא מכיר את לני, למרות שמעולם לא ראה אותו, כי התמונות שאני בוחרת להעלות עם הטקסט לידן, משקפות את הלך רוחו של הילד והוא אפילו יזהה אותו ברחוב, אם יתקלו בטעות (גן חרצית?). 

וזה ככה, לא באמת צריך לפגוש מישהו בעולמנו הצר כמסך אייפון, כדי להכירו. רצוי להפגש בעולם האמיתי ולבחון את הצדדים באישיות שלא עוברים במלואם בתמונות: קול, שפת גוף, אינטונציה, מגע וגם את הצד שלא מצטלם מספיק. 

לני, ילד האינסטגרם שלי, שוחרר כשהוא חוזר לעצמו (ומסרב בתוקף להתלוצץ עם רופאיו), לתעלולים שלו ומחלקה שלמה שפוערת פיה למראה הבנדיט הבלונדיני שרק אתמול שכב ובכה. גוף צעיר מתאושש מהר, הרגל מחלימה ומחר ילך כבר לגן. הגוף הבוגר יותר, נשאר להתמודד עם מה שעבר עליו, נפשית, בצורת צוואר תפוס, עייפות ורצון עז לחופשה באמסטרדם.

זה מאחורינו, חמסה-בן פורת יוסף-טפו טפו ואני רוצה להגיד רק תודה לחברים והחברות האלה, שבלי לבוא, בנקישת מקלדת קטנה, שלחו לי הרבה אהבה וחמלה, וזה המון בדור הזה שאנחנו תקועים בו.

תודה

וזה ביס מיומן התמונות המתועד באינסטגרם:

מה חשבנו לעצמנו?

"חופשת" לידה או נעים מאוד

לני המצולם הסידרתי

עם החבר'ה

עם פריזורה

עם אאוטפיט (בן שנה)

עם אבא (מינימי)

עם הומור עצמי

עם הבנים, בן 2

עם הבתדודה

עם האינפוזיה

עם חברה, חוזר לשגרה.
תהיו בריאים :)