כבר כמה זמן שיש לי את ההרגשה הזו שבאינסטגרם ובפייסבוק מאוד אוהבים אותי ומפרגנים לי, וזה מדהים אבל מעט אמורפי, כאילו יש לי פצלת רצינית: יש את שלומצי הוירטואלית שהיא בליינית מתוקתקת, כל היום במסעדות, שופינג והכל כיף כיופק, ויש את שלומצי הזו של הבית, עם ערימות הכביסה, רודפת מיוזעת אחרי זאטוט מתחכם, עומדת מיואשת מול ערמות כלים ולא שורדת דקה אחרי עשר בלילה. פרדוקס?! אקרוסטיכון או שקר כלשהו?
מודה באמת, ברגע שהלפטופ/אייפון נסגר, אני בגוונים של האפור ולא בצד הטלנובלי של המילה, זו התחושה. נכון שגם למכולת אני עלולה להגיע עם תיק הפראדה שלי ולחטוא בלבוש מדויק כשאני בגינה עם ניסו ממתינה לתוצאות הקקי שלו. אז מה זה אומר? סתם תחושה פנימית שהגלאם הוא רגעי וכולל אפקט אינסטה, אלא אם כן את אנג'לינה ג'ולי או וונסה פרדיס.
לבנזוגי לצערי, אין פייסוש ואינסטוש, לא לסבלנות שלו ואין לו עניין. מוזר הא?! אז ככה שמבחינתו אני רוב הזמן זו שממורמרת עם הראש במייבש ומהגגת שטויות וירטואליות ואני אומרת, טוב נו, לפחות הוא רואה את שלומצי האמיתית, המדוכאת ועצובה לעיתים, עצבנית לעיתים קרובות, נרדמת עם השמלה, מכורה לשוקולד לבן ו... אפילו מחבב.
אין מה לעשות, כשבילוי חמישי בערב שלך הוא בתור לסופרפארם לקנות נרות אקמולי, את תתלבשי בהתאם ותרגישי כאילו את בתור לאומן, לאפטר פורים לוהט עם דיג'יי סשה או וואטאבר היז ניים איז, אפילו עבאד הרוקח לא יהרוס לך את החגיגה הזו.
אז יאללה, נתראה על השטיח האדום (זה שבחדר הילדים, שנשפך עליו אפרופו היום וכולם דרכו בטעות).
 |
| כן, ככה אני נראית כל יום כל היום |
 |
| אלה נעלי הבית שלי, איב סאן לורן |
 |
| כן, זה מה שאני אוכלת מדי יום במסעדות יוקרה |
 |
| אז זו האמת בעצם, ברגעים משובללים |
 |
| וככה אנחנו, עייפים אבל ביחד :) |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה