הספרנית

אז בגלל שנהייתי בטטה כזו שעסוקה בכל רגע פנוי רק ללכת לישון, מאז שהפכתי לאמא. טוב נו, זה היה לפני שנתיים וחצי, אבל מבחינתי אני עדיין אחרי לידה וזה כולל את המשקל כמובן, בקיצור , לא נגעתי בספר מאז, לא בחוברת, בקושי מסיימת טיים אאוט ותשבץ ההגיון לוקח פוראבר.
אולי חוסר ריכוז, מחסור בזמן פנוי, דיסטרביה ועוד כאלה שמתווספים לעייפות העל, הרחיקו אותי כה רחוק שלעיתים נראה שאין אופציה לגישור אפילו :(

זה מעציב אותי חוסר החשק לקרוא, התשוקה להכנס למיטה ולדעת מה יהיה עם ההיא וההוא במקום הרחוק הזה ומה יגידו הרעים והכי חשוב, מה תהיה התובנה שאקח מהספר איתי וכמה שנים ילווה אותי. אז זהו, שהיצר הזה אבד.
זה קשה אף יותר כשאחותי היא תולעת שיכולה לקרוא אפילו בעודה יולדת ובנזוגי, ההוא משמאלי שמת כל ערב להכנס למיטה (ונראה שלא רק בגללי) כי הוא במתח! אממממאאא כמה אני מקנאה. רוצה גם להרדם עם הספר פתוח עלי ולא עם האייפון ביד כי שכחתי להטעין.

וככה בדיוק פיתחתי אובססיה לספריות מעניינות, אוספת ושומרת עיצובי ספריות בבתים של אנשים וזה כזה תענוג! זה תמיד צבעוני, מינימליסטי, עמוס, אקלקטי, הייטקי, מבולגן והכל מושלם בעיניי. כל הסיפורים והגיבורים שארוזים במדפים, נחים ליד אחרים מסיפור אחר, אולי ישנים יותר, אולי בדפים אחרים, עם איורים צבעוניים, בפונט צפוף וקטן אל מול טרילוגיה יוקרתית. חיים בשלום.

פעם בכלל חשבתי שספרנית זה ג'וב נוראי, טרחני חנוני, מאלה שמדביקים קנקנים, אבל היום אני מקנאה בידע שהתפקיד דורש, בסבלנות ובעיקר בשקט שיש מסביב. אגב, יש מצב שזה אפילו נראה לי סקסי. או שאני סתם עייפה.

המיופייפת

העמוסה

הפולשנית

המתוחכמת

האישית

הרומנטית

ההיפסטרית

שלי :)