פסים ונקודות: כי פורים

אף פעם לא רציתי להתחפש לכלה, לא קסם לי הקטע, אולי כי אף חתן מהגן לא היה לטעמי.

דווקא עניין השמלה תמיד ריגש אותי אבל לא עד כדי להתחפש לכלה. מאז שאני קטנה הייתי מלכה: מלכת הכוכבים, מלכת היופי, מלכת הלילה, מלכת אסתר ובעצם כל בחורה שיש לה כתר, שרביט, שמלה נפוחה ודוקרת ותסרוקת כואבת בראש שמעוטרת בחיוך מזויף ובהרגשה של "תצלמו וגמור עם זה".

אני לא בטוחה שאני באמת הייתי בעניין השמלות, אלמלא אמא שלי היתה תופרת אותן, שוכרת, מדרבנת ועושה לי מלא צמות בשיער שמשכו לי אפילו את הגבות. אין לי זכרונות טובים מפורים, אין לי כמיהה להיות משהו שאני לא ואף פעם לא היה לי רצון לחקות מישהו, טוב אולי את מדונה באלבום הראשון שלה.

כל חג כזה אני תוהה, איך פורים וכיפורים כה קרובים באותיות ורחוקים במשמעות. דווקא השנה הפורים היה שמח כי יש לי זאטוט שצריך לתחזק עם שירים, ריקודים וחגי ישראל אבל מוכרחים להיות שמח? לא בטוח. משום כך כשהחליט שהוא לא מתחפש ולא מתאפר, אפילו לא התווכחתי - מפרגנת לאינדיוידואליות שלו ואפילו חושבת שזה חמוד שלא בא לו על הזיעה הזו מתחת לחליפה, הפאה של בוב הבנאי או הכובע של יובל המבולבל. גם אותי הם מעט מפחידים. הרי ממילא יגיע הגיל שהוא יתחפש לבת וחברתו תתחפש לזונה. או ההיפך.

דווקא הפורים הכיפי יותר היה כשגרתי בתל אביב וחרשתי את מסיבות העיר. היה כיף לבוא מחופשת, לקשקש עם זרים, בלי באמת להיות אני אלא זו עם הפאה הגדולה והבגדים הלא קשורים. בעצם להיות ערב אחת חסרת הפחדים והחסמים של שלומצי, יש בזה משהו לא מחייב שעשה לי כיף. היו מקרים שאפילו יצאתי לדייט אחרי מסיבה כזו, אבל אז בעצם גיליתי את "פרצופו האמיתי" והפנטזיה נעלמה במחי האנגאובר. כנראה גם שלו, אגב.

יש משהו שכבר לא רומנטי בפורים הנוכחי: בנות רוצות להיות דוגמגישות וכוסיות ובנים רוצים להיות גיבורי על. אין להם מושג מה זה קאובוי, בילבי, נרקיס, היפי או הולנדית. זה באמת נשמע מוזר עכשיו כשאני רושמת את זה: למה שילדה תרצה להיות הולנדית או רומניה?! אולי גם אז זה לא היה רומנטי, פשוט לא היה לנו כסף לתחפושות במאות שקלים ואילתרנו. לאלתר זה רומנטי. אז חג שמח לכל המסתתרים מאחורי המסכות!

רק אל תשכחו להסירן ביום שלישי...