כשנכנסתי לחדר הקטן בצפון הישן של תל אביב, קיבל את פני חיוך יפה ועיניים שובבות, ליפסטיק, ג׳ינס ושאל כזה עוטף. עדיין הייתי סקפטית. עוד פסיכולוגית, עוד חופרת, עוד אחת שתגיד אבא שלך כזה ואמא שלך כזו ואת וזה. אבל אז, היא נכנסה לי ללב ועטפה אותי.
שרי. ממש מהר הפכה לאמא שניה שלי. הקשיבה, יעצה, כיוונה, עיצבנה, התעקשה, הציעה ובעיקר הכילה. הייתי בת 33 אבודה ומקובעת, נמנעת מקשרים ולא אוהבת ילדים, עצמאית ומצליחה ובכל זאת בחיפוש, כל הזמן. אחותי הכניסה את שרי לחיינו וזה הרגיש ישר אינטימי. תמיד אחרי סשן, היינו שואלות: ״ומה שרי אמרה״ והאמת, שלא היתה צריכה להגיד הרבה, כי היא הבינה תמיד בהנהון קטן בעיניה וידעתי שיש לי על מי להניח את הראש. לפחות לשעה הקרובה.
דמותה התעופפה כמו פיה פרפרית בין החדר לפינת הקפה, בין פסיכולוגיה קלינית הארד קור לבין רוחניות, קלפים ואמונות, בין קלילות מחשבתית לקושי גופני. התקרבנו והיא סיפרה גם. כל סיפור שלה, גם העצוב ביותר היה מסופר בצורה קסומה ומקבלת. חיים כאלה מעניינים ולא פשוטים ובכל זאת, היה לה מין מימד משלה.
כשהחלה לצלוע ולהתקשות בהליכה, הפסיקה להגיע לעיר. קיבלה בקליניקה שלה בחיפה. נסעתי לשם, ברכבת, כמו טיול מחוץ לעיר. לפעמים הייתי לוקחת גם את הכלב וחברה טובה והיינו יורדות לים אח״כ. תחושת החופש שלה, הדביקה אותי. שרי.
והזמן עובר וסיימנו את הטיפול. נשארנו בקשר, משפחה זו משפחה.
קצת טלפונים, פייס, הודעות והתאהבתי, ילדתי והקמתי משפחה והיא מעופפת ליד, רחוקה אבל מעורבת ואוהבת. והטרשת שלה היתה עיקשת. החמירה והכאיבה לה. ואני לא ראיתי את הנכות הזו בכלל, היא היתה מושלמת בעיני, שמחה, יפה, רזה ומטופחת. והיא סבלה. הרפואה הקונבנציונלית לא עזרה, הרפואה הסינית דיגדגה, אבל היא ניסתה הכל. אוהבת חיים שכזו, מלאת ויטליות, מדהימה.
וחזרתי לטיפול, הפעם בסקייפ, היא ממקום מושבה, מרותקת לכסא ליד המחשב ואני פה, מבולבלת, בעיצומו של משבר ה-40, מחפשת עצמי שוב. מה אעשה כשאהיה גדולה. והיא ממש מולי, פרפרית חייכנית ויצירתית, מחפשות יחד את הדרך, שותפות למסע הזה.
והנה, אחותי ואני הקמנו מותג אופנה חדש ״פסים ונקודות״, והיא מעודדת, מכוונת, שמה גבולות, ממליצה.
ואז הפוסט הזה שהיא נפרדת וחבריה סופדים לה ואני בהתקף חרדה מתקשרת אליה. והיא עונה, כמו תמיד, באותו הקול והיא מספרת שהיא נפרדת וטסה מחר לסיים את חייה בשוויץ. כי היא כואבת וסובלת וביתה סובלת וכי היא יכולה להרשות לעצמה כלכלית, לסיים את החיים פה בצורה שהיא בוחרת, בתנאים שלה ולא כנכה מסכנה בבתים סיעודיים.
ואני בוכה מהצד השני. בוכה וכועסת ועצובה, כה עצובה. והיא מנחמת והיא מסבירה והיא טסה מחר, הסדירה הכל, נפרדה מכל מטופליה, חבריה עלו לרגל להפרד והיא כמו פרפר כלוא בגוף נכה, שרק משתוקק לעוף ולחיות שוב, סיימה את תפקידה פה והיא מוכנה לדרך החדשה. שרי. האמיצה והחדפעמית.
אמרתי לה שהיא תמיד תהיה איתי, כמו בתקופות שלא דיברנו, אמרתי לה שהיא שותפתי והיא אמרה שהיא משמינה מנחת למראה המותג המצליח והדרך החדשה. אמרתי לה שאני אוהבת אותה ועצוב לי ואיחלתי לה מעבר נעים וקל לעולם החדש שלה, שיהיה כלכך קל יחסית לזה שפה.
והיא טסה עם ביתה ותוך כמה עשרות שעות, אפרה יפוזר באזור שוויץ, בסטייל הכה אופייני לה, בדרך שהיא בחרה ובזמן שהתאים לה. רק ביתה שטסה עם אמא, תחזור בלי ותלמד לחיות בלי לראות אותה, רק להרגיש. ונפרדנו, בנאדם חזק שבחר במוות, ואני חלושה ועצובה כל כך.
שרי שלי, את האור.
את מופלאה והחיוך שלך ממש פה מול עיניי לתמיד.
נראה לי שנתראה מתישהו. אוהבת לנצח <3
(הלכתי שוב לבכות)
