‏הצגת רשומות עם תוויות instagram. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות instagram. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 29 ביוני 2013

הכיני נפשך לחופש


לפני שלושים שנה חיכיתי לזה בטירוף.
לפני עשרים שנה לא עניין אותי מתי ואיך.
היום אני ממש לא בעניין.
החופש הגדול.

הו לפחד ולאימה, עת מתקרב לו חודש יוני כל שנה ועימו רעש הטינאייג'רים מה-20 לחודש והוריקן הילדים מיולי, או אוגוסט, תלוי כמה כסף יש לך לקייטנות. מכיוון שכך, חשבתי על עשרת השיפורים שיקלו על עומס החום והילדים. שימו לב:

1. אספנות
אספו ברושורים, לינקים, מטבעות וכל דבר שיוכל לממן קיטנות לילדים, לפחות עד ה-25.8.
אם אין בנמצא, התחננו לסבא וסבתא או לבנק להלוואת קייטנות בריבית פריים מינוס מיגרנה.

2. חירשות
רכשו מבעוד מועד אטמי אזניים מהסוג האיכותי. אין לדעת מתי השכן המגניב, נוף טלמור, יחליט לאכול את ראש חבריו בחדר המדרגות או הבנות על הספסל יריבו מי ראתה ראשונה את השמלה בזארה ולמה יש חרם על דין. (אולי כי היא יוצאת עם נוף?)

3. חברותא
הצמדו תמיד להורים פעילים, אלה שיזמינו אליהם הביתה, יכינו ארוחת ערב והם גם שיפעילו גם את ילדכם ואף יגידו שהוא יכול להצטרף אליהם לגי'מבוקפוץ והם יחזירו אותו עוד שעתיים. והנה כך, הרווחתם פעמיים! ייאיייי

4. חנופה
מגיל 20 בערך יכולנו לסנן את ההורים שלנו ועד היום יש מילים שנאמרות ואנחנו קופצים מעצבים. אבל חברים! אל תשכחו, אבאמא שלכם לעיתים מעצבנים אבל הם סבא וסבתא וזה הכי חשוב. לכן, אין מקום לריבים ועימותים, רק להסכמה וחנפנות. העיקר שיסכימו לקחת אליהם את הילדים ללילה אחד או 4.
*נכון לגבי כל בן משפחה המוכן לארח בביתו ועדיף רחוק.

5. לינה
שחררו את האייפד שלכם, הפרדו ממנו לחודשיים, אין טעם להקשר לרכוש כמו שאומרים הבודהיסטים. הורידו כל אפליקציה אפשרית שתרתק אותם למסך לפחות לשעתיים ביום וכך, אם אתם במקרה איתם בבית, תוכלו לנמנם ואפילו אם יפעילו את הווליום בשיאו, לא תשמעו כלום. העייפות תכריע.
*ניתן להשתמש גם באטמים מסעיף 2

6. חונכות
הקדישו חצי שעה ביום למוסיקה איכותית. ספרו להם על איזו מוסיקה אתם גדלתם והשרישו בהם את איכויות הרוקאנ'רול והאייטיז ולא לפחד גם ממוסיקת הדכאון ששמעתם כשנשבר לכם הלב. כך הם יספגו מעט תרבות (לא, הכבשה שושנה היא תת תרבות) יוציאו אנרגייה על ריקודים (לא, גנגם סטייל זה לא איכות) ואתם בין לבין תפזזו את פניק און דה סטריטס או לונדון. פניק היר טו

7. נוחות
לאמיצות בינינו שעל עקבים רוב היום, מומלץ להכנס לטבע נאות או האווניאס ולרכוש זוג כפכפי נוחות שיפנקו את רגליכן הגמורות לפחות לחודשיים. מומלץ לעשות פדיקור איכותי כדי שבין רדיפה אחרי הילד (מעניין איפה אחותו) לכיבוי עוד שריפה (לאאאא, לא לזרוק את החתול מהחלון), יהיה לך רך ונעים בכפות הרגליים. הסטילטו יחכו כמה חודשים או שנים

8. בילוי
אם אתם מאלה שנוסעים לנופש עם הילדים, השתדלו שיהיו המון ילדים אתכם, או יותר טוב שיהיה מועדון/חדר משחקים לילדים בלבד ובעצם תפגשו אותם רק בארוחות ובבריכה. גם אז אפשר לעשות את עצמכם שאתם לא מזהים/מכירים/של מי הילד הזה???

9. שיזוף
השמש מזיקה לנו לעור ובעיקר לעור הפנים ואין לנו עניין להראות זקנים, אפילו שאנחנו כבר ממש זקנים ולכן כדאי לסור לים עם הזאטוטים אחה"צ כשהשמש מלטפת והמים חמימים (שקר כלשהו). אחרי טבילה, ארטיק ובניית מגדלי אקירוב בחול, קברו אותם בחול עד הצוואר. הם מתים על זה! שימו להם מים ופירות ליד שלא יתיבשו חס וחלילה. בינתיים כדי לא להשתזף בטעות, פתרו תשבץ הגיון או התעדכנו בוואלה! סלבס

10. אהבה
תכל'ס עם כל הציניות והזיעה שגורמים לנו הגמדים הקטנים, הם יצורים מתוקים להפליא שמידי פעם אפילו גורמים לנו לאושר זמני. אז אם יוצא לכם להיות סתם ביחד, ללכת לטייל עם הכלב או ללכת לקפה השכונתי, תגלו שהם ממש מצחיקים ויש על מה לדבר איתם. מדהים כמה שלא משעמם איתם לרגע. אגב, אם תלכו לקפה, עדיף שיהיה ילדים פרנדלי כדי שהמלצריות לא יחטפו עליהם תג'ננה אם הם בדיוק שפכו את הקולה, ציירו על הספה או סתם הטרידו את השולחן השכן.
במקרים כאלה, בלעו כמה רגיעונים לפני היציאה והכל יראה לכם פאן פאן פאן.

חופשה נעימה :)

חברתי ניקי מגניבה ומפעילה, גם לימי הולדת! 

קפה חנדלה הוא פרנדלי יחסית. *צולם בעת מנוחה

שמלה ומטריה בקיץ. מה שתרצה מאמי

ג'ימבוקפוץ. כי אמא תיכף קופצת

סבא בסבבה, הילדים קצת פחות

היצירתיות חשובה! כי מי שאוכל טוב, ישן מצוין

אייפד לכל ילד! או ל-2

אירוח בבתים של אחרים. הדשא תמיד ירוק יותר

תכל'ס, הם היחדים שמקשיבים לנו

א ה ב ה 3>


















יום שבת, 25 במאי 2013

בשמחות


אני לא התחתנתי

אף פעם לא חלמתי להיות כלה, אפילו לא בפורים, כנראה שהציניות שלטה בי מגיל צעיר.
עם השנים, כל החבר'ה התחתנו וחברות חדשות ובני דודים וידידים ואף חלקם התחתנו פעמיים. (כן כן, פעמיים צ'ק) בחתונות של בני העשרים היה שמח ורקדנו כאילו אנחנו במסיבת טראנס בחוף הים. אצל בני השלושים היה כבר רגוע יותר ואני בררתי בקפדנות היכן לשים את כספי, בעיקר שהיתה לי מחשבה רומנית כזו, שתכל'ס הכסף לא יחזור אלי לעולם ופתאום החתונות הפכו להפקות יוקרה ומסיבת רווקות ולעצב הזמנה וגם מקוה ולעיתים חינה ועוד מתנה ועוד הפקה ואני הותשתי. או שנהייתי ממורמרת. באמת לא רציתי להתחתן אבל גם לא היה לי כח לשאלות - "נו מתי? בגילך נפרדת ממנו? אז לפחות תעשי שלומצי קטנה, טוב, נעבור לאחותך הצעירה" וכך אט אט דחיתי יציאות כאלה והעדפתי לצאת למסעדה טובה או סתם לרכוש לעצמי נעליים בסכום הזה. אגואיסטית?

הפסיכולוגים אמרו שבגלל שהורי לא יחד, ו/או כל מיני אירועים בילדות ואולי בכלל זה פחד להתחייב, גרמו לי להגיע למסקנה של לא להתחתן. אז אולי, אבל פיתחתי גם דיעה מוצקה משלי אנטי ממסד הרבנות, אנטי דת ואנטי בכלל. חשבתי בסתר ליבי שאירועים כאלה הם בזבוז כסף ואפשר להמיר אותם בכיף לטיול באוסטרליה/קוסטה ריקה/ניו יורק או סתם שופינג באי-ביי. פתאטית?

והנה יש לי משפחה ולא התחתנו, לא הייתי במקוה ולא עשיתי סקר שמלות כלה. הטבעת שקיבלתי היתה של סבא של גיא, בלי יהלום אבל עם כוונה. לא התחייבנו מול רב, קבל עם ועדה, אבל אנחנו מחוייבים, גם בלי לחתום על כתובה ולהעריך את שוויי. הקטע המבאס באמת הוא, שגם ירח דבש לא היה… 

אבל מה בעצם אני רוצה להגיד? שהשבוע התחתנה חברתי רווצ'וצ' והתרגשתי! למרות ובגלל כל הציניות, זה היה רגע יפה, רגע ששני אנשים, שרצו להתחייב וחיכו לרגע הזה, הגשימו חלום ואני התרגשתי. גם אחרי שחיתנתי את רוב העולם ושכנו, הזלתי דמעה. הורמונלית? אולי.


מזלטוב רווצ'וצ' וחגי, היה כיף!


גילוי נאות: גם בחתונה של סיסטר התרגשתי. מאוד

שישי בצהריים: התאהבתי באורחת בחתונה משעממת

נתפסתי מפזזת על הרחבה. הייתי צעירה ונזקקתי לכסף

הייתי מתה להיות יתוש על העלה מאחור
ג'ון וג'קי קנדי בשנות ה-50

בטח הייתי מתרגשת, אם הייתי קיימת. ההורים שלי 1970

אנחנו בחתונה של רווצ'וצ'. פרצוף ברווז לאינסטוש

יום רביעי, 15 במאי 2013

אינסטה בוי


אחרי כמעט שבוע בבי"ח שניידר, צמודה ללני שלי, האומלל הזה עם האינפוזיה והנר בטוסיק, אני מתחילה לעכל את המקום הזה עם כל הילדים החולים וההורים המודאגים. קשה לעיכול העניין הזה וגם אין זמן, אבל במבט לאחור יכולה להגיד: היה נורא.

אז רופאים, אחיות, סטאז'רים לסיעוד וילד צורח ואמא עם לחץ דם נמוך אבל משחקת אותה מה זה חזקה, כמעט כמו הליפסטיק האדום הזול ההוא, שלא יורד. גיבורה. ויש חיידק אחד שתקף ומזרקים וגם טלויזיה שמשדרת דורה נון סטופ (נכון שיש לי אישוז עם דורה, אבל הפעם היא ממש הצילה חיים. שלי כמובן). 41 מעלות חום, רגל אחת דלוקה וגוף חלש, וכאב לב של הורים שרוצים רק ללכת משם הביתה.
ומלא חברים באים ומשפחה עם מתנות ושוקולד, ואמא אחת עם צוואר תפוס מהכסא הזה שליד המיטה של הילד ואבא אחד לחוץ שיוצא לעשן וסבתא על סף עילפון, דודה מפנקת ודוד גם וסבא עם גב תפוס (לא פסיכוסומטי בכלל). לילות ללא שינה כי תמיד מישהו בוכה, לבד ובמקביל וגם אמא אחת, חזקה עלק, בוכה בהתחלה בשירותים ובהמשך ליד כולם.

ואני בורחת לאינסטגרם ומעלה בעמוד שלי את העצב, הדאגה והחמלה לדבר הקטן והרזה הזה, ששכוב ובקושי זז כמה ימים. בורחת ומעלה תמונות ורואה תמונות של חברים לרשת ונזכרת שיש חיים שלמים בחוץ בלי חלוקים לבנים ואוכל של עזר מציון. שם שם בבריחה שלי, יש חבורה שלמה שאת רובה לא פגשתי ועדיין חפצים בשלומנו, ואיך קרה ומתי נשוחרר וחיזוקים ועידודים וחיבוקים וירטואלים שמרגישים אמיתיים. וזה מופלא ומרגש. היחסים האלה שנוצרים בין אנשים שלא נפגשו מספיק ואפילו אף פעם לא וזה מרגיש אמיתי וחם. הלב מתרחב לדעת שבאמת אכפת לאנשים, גם בעיתות צרה ולא רק בפאן, ואנשים באמת נוגעים אחד לשני בלב, מעבר למסך.
פעם אמר לי מכר מעולם הפרסום שהוא מרגיש שהוא מכיר את לני, למרות שמעולם לא ראה אותו, כי התמונות שאני בוחרת להעלות עם הטקסט לידן, משקפות את הלך רוחו של הילד והוא אפילו יזהה אותו ברחוב, אם יתקלו בטעות (גן חרצית?). 
וזה ככה, לא באמת צריך לפגוש מישהו בעולמנו הצר כמסך אייפון, כדי להכירו. רצוי להפגש בעולם האמיתי ולבחון את הצדדים באישיות שלא עוברים במלואם בתמונות: קול, שפת גוף, אינטונציה, מגע וגם את הצד שלא מצטלם מספיק. 

לני, ילד האינסטגרם שלי, שוחרר כשהוא חוזר לעצמו (ומסרב בתוקף להתלוצץ עם רופאיו), לתעלולים שלו ומחלקה שלמה שפוערת פיה למראה הבנדיט הבלונדיני שרק אתמול שכב ובכה. גוף צעיר מתאושש מהר, הרגל מחלימה ומחר ילך כבר לגן. הגוף הבוגר יותר, נשאר להתמודד עם מה שעבר עליו, נפשית, בצורת צוואר תפוס, עייפות ורצון עז לחופשה באמסטרדם.

זה מאחורינו, חמסה-בן פורת יוסף-טפו טפו ואני רוצה להגיד רק תודה לחברים והחברות האלה, שבלי לבוא, בנקישת מקלדת קטנה, שלחו לי הרבה אהבה וחמלה, וזה המון בדור הזה שאנחנו תקועים בו.

תודה

וזה ביס מיומן התמונות המתועד באינסטגרם:

מה חשבנו לעצמנו?

"חופשת" לידה או נעים מאוד
לני המצולם הסידרתי




עם החבר'ה

עם פריזורה
עם אאוטפיט (בן שנה)
עם אבא (מינימי)
עם הומור עצמי






עם הבנים, בן 2
עם הבתדודה
עם האינפוזיה
עם חברה, חוזר לשגרה.
תהיו בריאים :)

יום שישי, 3 במאי 2013

הטרדה פנימית



כולנו עוברות הטרדות מיניות. בין אם מודעות לזה או לא, בין אם מדברות על כך או לא, אבל אין ספק שזה לא פוסח על אף אחת, לצערי. הטרדמה מינית לא צריכה להגיע לאונס כדי לקבל התייחסות. גם כפייה על בחורה להיות במקום כלשהו, לענות על שאלה מסוימת, להרחיק ממנה כאלה שחודרים לפרטיותה, הם הטרדה מינית שקשה להתמודדות. גמאני עברתי כמה וכמה הטרדות, רובן לא הגיעו למצב של אלימות פיזית אבל בהחלט הותירו רושם עז על נפשי, עד כדי כך, שאת רוב ההטרדות פשוט הדחקתי.
בעיקר את אלו מתקופת הנאיביות שלי, פשוט תויקו לתיקיה ועברו לגיבויים. יש כמה הטרדות שלא הייתי זוכרת אלמלא בטיפול פסיכולוגי מסוים, פתאום ממש הייתי שם, באוטו עם הבוס שלי. לקח לו שעה "להקפיץ אותי הביתה" ואני, תלמידת ט' בחופש הגדול, שעמלתי כל יום בפרך כדי לזכות בשבוע בזבוזים סוער, בסוף אוגוסט, בדיזנגוף או שוק הפשפשים. והוא אמר שאני יפה ושלא יעשה לי כלום. היוש. הייתי בשוק מהסיפור של עצמי. נשמע לי מוכר, אבל זו אני הייתי שם? דרך יפה יש לנפש להתמודד עם חוסר אפשרות להתמודד.

ואני לא זכרתי את זה כבר אחרי שבוע. אני חושבת שהגוף והנפש מגיבים בהלם, אחרי כל אירוע שמנוגד לרצוננו ולעיתים זה גורם לקפאון, שתיקה ובטח הדחקה. אם אמאשלי לא הייתה מוטרדת מעניין האיחור שלי בצהריים, גם בטח הייתי מדחיקה תוך שעה. 
למה? כי לא נגע ולא ביקש כלום ורק המילים שלו נכנסו ללב ונשארו שם. ואני תיכוניסטית, שטוחת חזה וטרום מחזור, לא ידעתי חזיה לסגור, הלכתי ידי ביד עם חבר שלי בשדרה ליד הבית והיינו עסוקים בויכוחים על מוסיקת גל חדש ולאיזה מסיבה נלך בשישי. 
אז מה רוצה ממני עכשיו האיש הזה בן ה-30? שיש לו אשה וילדים ובית וחנות והוא מכיר את משפחתי וחברותי. מה חשב לעצמו? איך רצה שאגיב? איך מגיבים לנאום כזה של - את יפה ואני אוהב אותך יותר מאשתי? ילדה בת 15 בשנות השמונים, לא ידעה מה לעשות עם המידע הזה שנפל עליה ורק ביקשה לחזור הביתה, שאמא לא תכעס. 

אז יגידו היום, מטומטמת! למה עלית איתו לאוטו? 
כי התנאי שהורי הסכימו שאעבוד היה, שיחזירו אותי הביתה כל צהריים. 
ולמה לא ברחת? צעקת? בכית? 
כי לא הרגשתי כלום, באמת. קצת פחדתי מאמא שתכעס שאיחרתי 
ובעיקר רציתי להכנס לחדר ולסגור את הדלת. לא הבנתי. באמת. 
גם היום, מה שאני זוכרת מהעניין ההוא, זה אותי מבולבלת, אמא היסטרית ואבא על סף רצח.
אולי גם קצת נעלבתי, כי איכשהו תמיד מצאו דרך לחשוב שגם אני אשמה בסיטואציה. אז לא. זו לא הדרך ולאף אחת לא מגיע לעבור הטרדה, גם אם היא לובשת מיני ומחשוף ויש לה ליפסטיק אדום. מותר לה. מי שלא מסוגל לעמוד בפיתוי, שלא יצא מהבית. 

היום הדברים עובדים קצת אחרת, בנות ה-15 מבינות הרבה יותר, הן כבר עם חזיה מגיל 11 ובקיץ לא עובדות יותר מדי כי בטח טסות לחו"ל. על הבעיות כבר דנים עם הפסיכולוג ובמקרה צרה, מיד מסמסים לאבא ואולי כל המודעות הזו מרחיקה חלק מהמטרידים והקידמה הזו, כנרא יש בה גם טוב.
היום כשאני אמא, המחשבה על הילדה שלך יושבת באוטו עם גבר זר, שגילו כפול משלה, מעוררת בי חלחלה. זה כבר לא עניין של תקופה, זה יהיה ככה תמיד. 
הרצון הזה לגונן על ילדיך, אבל תעשו לי טובה, בלי להאשים אותם, לא חשוב מה קרה. קודם כל לשמוע ולצאת מנקודת הנחה שהם לא אשמים. כי בסוף, הפגיעה האמיתית היא מיחסו של מי שקרוב אליך ולאו דווקא הזר הנטפל.

אז אני לא חזרתי באותו קיץ לעבוד ואשתו התקשרה לשאול אותי למה.
אמרתי שלא בא לי יותר.
היא שאלה אם זה קשור לבעלה ואם עשה משהו.
אמרתי שלא.
דווקא הבנתי שכנראה אני לא הראשונה. את זה הבנתי, לפני שתייקתי.
קיבלתי צ'ק גדול יותר מהשעות שעבדתי עבורו ונסעתי לקנות ג'ינסים משומשים של ליוויס בשוק הפשפשים. אח"כ נסעתי עם ההורים לחנות של מיקי ברקוביץ וקיבלתי ריבוק גבוהות ורודות (שעלו יותר מאוטו אז). בקיץ שאחרי, עבדתי בבריכה ומכרתי ארטיקים וסוכריות גומי. אחרי המשמרת, השתזפתי בבקיני האדום שלי (מותר לי) עם חברות על הדשא (בבקיני ושמן לגופן), אכלנו צ'יפס וריכלנו. אף אחת לא יודעה מה היה בקיץ שלפני ועד היום לדעתי, לא הרבה יודעים. סביר להניח, שגם אני לא ממש יודעת.

פריטי חובה בארון של מתבגרת 1986:

ליוויס יוזד משוק הפשפשים - התרגשות!

הריבוק שאבא לקח משכנתא עבורם - מוות!

טופר - העולם שייך לצעירים ולצעירות. רות. סוף

יום שבת, 5 בינואר 2013

אינסטגלאם

כבר כמה זמן שיש לי את ההרגשה הזו שבאינסטגרם ובפייסבוק מאוד אוהבים אותי ומפרגנים לי, וזה מדהים אבל מעט אמורפי, כאילו יש לי פצלת רצינית: יש את שלומצי הוירטואלית שהיא בליינית מתוקתקת, כל היום במסעדות, שופינג והכל כיף כיופק, ויש את שלומצי הזו של הבית, עם ערימות הכביסה, רודפת מיוזעת אחרי זאטוט מתחכם, עומדת מיואשת מול ערמות כלים ולא שורדת דקה אחרי עשר בלילה. פרדוקס?! אקרוסטיכון או שקר כלשהו?
מודה באמת, ברגע שהלפטופ/אייפון נסגר, אני בגוונים של האפור ולא בצד הטלנובלי של המילה, זו התחושה. נכון שגם למכולת אני עלולה להגיע עם תיק הפראדה שלי ולחטוא בלבוש מדויק כשאני בגינה עם ניסו ממתינה לתוצאות הקקי שלו. אז מה זה אומר? סתם תחושה פנימית שהגלאם הוא רגעי וכולל אפקט אינסטה, אלא אם כן את אנג'לינה ג'ולי או וונסה פרדיס.
לבנזוגי לצערי, אין פייסוש ואינסטוש, לא לסבלנות שלו ואין לו עניין. מוזר הא?! אז ככה שמבחינתו אני רוב הזמן זו שממורמרת עם הראש במייבש ומהגגת שטויות וירטואליות ואני אומרת, טוב נו, לפחות הוא רואה את שלומצי האמיתית, המדוכאת ועצובה לעיתים, עצבנית לעיתים קרובות, נרדמת עם השמלה, מכורה לשוקולד לבן ו... אפילו מחבב.
אין מה לעשות, כשבילוי חמישי בערב שלך הוא בתור לסופרפארם לקנות נרות אקמולי, את תתלבשי בהתאם ותרגישי כאילו את בתור לאומן, לאפטר פורים לוהט עם דיג'יי סשה או וואטאבר היז ניים איז, אפילו עבאד הרוקח לא יהרוס לך את החגיגה הזו.
אז יאללה, נתראה על השטיח האדום (זה שבחדר הילדים, שנשפך עליו אפרופו היום וכולם דרכו בטעות).


כן, ככה אני נראית כל יום כל היום
אלה נעלי הבית שלי, איב סאן לורן

כן, זה מה שאני אוכלת מדי יום במסעדות יוקרה
אז זו האמת בעצם, ברגעים משובללים

וככה אנחנו, עייפים אבל ביחד :) 



יום רביעי, 19 בדצמבר 2012

זה (סוג של) שיר פרידה


אז כדי להכניס אנרגיות חדשות לחיים, כדאי לפנות להם מקום ובגלל שכל כך הרבה דברים קורים והכל כזה מרגש, קשה ואחר ובכלל מרגיש צורך להתנקות קצת מהישן והמוכר.
בקיצור מנקה מדפים. הרי צריך לדעת גם להיפרד יפה, רק חבל שלא עשיתי את זה בכמה מערכות יחסים קודמות בחיים שלי :) בקיצור, נפרדת מפיסות בדים שהיו חלק ממני בימים יפים, קשים, רחבים, קצרים, בארץ, בחו"ל, לבד, ביחד. כל פיסה כזו, היא פיסת היסטוריה קטנה שכבר נחרטה ותויקה והגיע הזמן שתעבור לידיים חדשות במיוחד ברוח המחזור והידידות הסביבתית. אז תודה לכם חברים ארוגים וסרוגים, היה נעים.

חברה שלי, נעם, אמנית רב תחומית כזו, צילמה אותי עם כמה אאוטפיטים והכל נמצא ברשת במחירים ממש קטנים ושווים, אז מ'כפת לכם? תתלבשו על זה ותשתפו. הארון שלי יודה לכם וגם הבנזוג שלי.

לינק למכירה הלוהטת שלי

ושיר







יום שבת, 1 בדצמבר 2012

דוגרת. בשקט

אסור לי לדבר על זה אבל יש מלאכה רבה והמון עשייה בכמה מסלולים, עם אחות, עם חברה ותמיד עם משפחה תומכת אבל זה ממממממש מרגש. למדתי כמה דברים בסיסיים:

פחות נגטיבית = יותר אטרקטיבית
יותר אוהבת = פחות חושדת
עולה במגמת ההקשבה = יותר שווה
מניחה לפעם = הווה זה הטעם
שמחה במה שיש = תכלס קשה לקום בשש
מנקה, מעבירה = בקרוב המכירה

אז אני בשקט בשקט, אספר רק על התוכן שנתן לי דחיפה, החיפושים האינסופיים (ותודה על כך) וטעימה מהטקסטיל והטקסטורות שיהיו שם. רמז: לא רק פסים ונקודות. גם לבבות, ציפורים, משבצות, קוביות וצבעים זוהרים. אבל בשורה הכי הכי למטה אגיד שזה יהיה מינימליסטי. סימפל. וויש אס לאק 3>

הצבעים האלה של הילדים. כיף

מסר לחיים. באמת

אוכל שגיא מכין לי. אמנות

כתב יד של מישהו אחר. מרתק!



מתוק זה השחור החדש. בעצם, תמיד היה, רק ההיפך. משמין

חברה טובה זה כמו עוד יד. בעצם עוד לב

מה שאודרי אמרה

הכי פשוט. צריך רק לראות 


אברוש קדברוש 
רשתות לשערות. סמכו עלי
אחות ובנזוג. מה היה שם באמת?
הציפורים מהתמונה הקודמת ועוד בדים. מממממ...

גמאני!
נקודה.