כולנו עוברות הטרדות מיניות. בין אם מודעות לזה או לא, בין אם מדברות על כך או לא, אבל אין ספק שזה לא פוסח על אף אחת, לצערי. הטרדמה מינית לא צריכה להגיע לאונס כדי לקבל התייחסות. גם כפייה על בחורה להיות במקום כלשהו, לענות על שאלה מסוימת, להרחיק ממנה כאלה שחודרים לפרטיותה, הם הטרדה מינית שקשה להתמודדות. גמאני עברתי כמה וכמה הטרדות, רובן לא הגיעו למצב של אלימות פיזית אבל בהחלט הותירו רושם עז על נפשי, עד כדי כך, שאת רוב ההטרדות פשוט הדחקתי.
בעיקר את אלו מתקופת הנאיביות שלי, פשוט תויקו לתיקיה ועברו לגיבויים. יש כמה הטרדות שלא הייתי זוכרת אלמלא בטיפול פסיכולוגי מסוים, פתאום ממש הייתי שם, באוטו עם הבוס שלי. לקח לו שעה "להקפיץ אותי הביתה" ואני, תלמידת ט' בחופש הגדול, שעמלתי כל יום בפרך כדי לזכות בשבוע בזבוזים סוער, בסוף אוגוסט, בדיזנגוף או שוק הפשפשים. והוא אמר שאני יפה ושלא יעשה לי כלום. היוש. הייתי בשוק מהסיפור של עצמי. נשמע לי מוכר, אבל זו אני הייתי שם? דרך יפה יש לנפש להתמודד עם חוסר אפשרות להתמודד.
ואני לא זכרתי את זה כבר אחרי שבוע. אני חושבת שהגוף והנפש מגיבים בהלם, אחרי כל אירוע שמנוגד לרצוננו ולעיתים זה גורם לקפאון, שתיקה ובטח הדחקה. אם אמאשלי לא הייתה מוטרדת מעניין האיחור שלי בצהריים, גם בטח הייתי מדחיקה תוך שעה.
למה? כי לא נגע ולא ביקש כלום ורק המילים שלו נכנסו ללב ונשארו שם. ואני תיכוניסטית, שטוחת חזה וטרום מחזור, לא ידעתי חזיה לסגור, הלכתי ידי ביד עם חבר שלי בשדרה ליד הבית והיינו עסוקים בויכוחים על מוסיקת גל חדש ולאיזה מסיבה נלך בשישי.
אז מה רוצה ממני עכשיו האיש הזה בן ה-30? שיש לו אשה וילדים ובית וחנות והוא מכיר את משפחתי וחברותי. מה חשב לעצמו? איך רצה שאגיב? איך מגיבים לנאום כזה של - את יפה ואני אוהב אותך יותר מאשתי? ילדה בת 15 בשנות השמונים, לא ידעה מה לעשות עם המידע הזה שנפל עליה ורק ביקשה לחזור הביתה, שאמא לא תכעס.
אז יגידו היום, מטומטמת! למה עלית איתו לאוטו?
כי התנאי שהורי הסכימו שאעבוד היה, שיחזירו אותי הביתה כל צהריים.
ולמה לא ברחת? צעקת? בכית?
כי לא הרגשתי כלום, באמת. קצת פחדתי מאמא שתכעס שאיחרתי
ובעיקר רציתי להכנס לחדר ולסגור את הדלת. לא הבנתי. באמת.
גם היום, מה שאני זוכרת מהעניין ההוא, זה אותי מבולבלת, אמא היסטרית ואבא על סף רצח.
אולי גם קצת נעלבתי, כי איכשהו תמיד מצאו דרך לחשוב שגם אני אשמה בסיטואציה. אז לא. זו לא הדרך ולאף אחת לא מגיע לעבור הטרדה, גם אם היא לובשת מיני ומחשוף ויש לה ליפסטיק אדום. מותר לה. מי שלא מסוגל לעמוד בפיתוי, שלא יצא מהבית.
היום הדברים עובדים קצת אחרת, בנות ה-15 מבינות הרבה יותר, הן כבר עם חזיה מגיל 11 ובקיץ לא עובדות יותר מדי כי בטח טסות לחו"ל. על הבעיות כבר דנים עם הפסיכולוג ובמקרה צרה, מיד מסמסים לאבא ואולי כל המודעות הזו מרחיקה חלק מהמטרידים והקידמה הזו, כנרא יש בה גם טוב.
היום כשאני אמא, המחשבה על הילדה שלך יושבת באוטו עם גבר זר, שגילו כפול משלה, מעוררת בי חלחלה. זה כבר לא עניין של תקופה, זה יהיה ככה תמיד.
הרצון הזה לגונן על ילדיך, אבל תעשו לי טובה, בלי להאשים אותם, לא חשוב מה קרה. קודם כל לשמוע ולצאת מנקודת הנחה שהם לא אשמים. כי בסוף, הפגיעה האמיתית היא מיחסו של מי שקרוב אליך ולאו דווקא הזר הנטפל.
אז אני לא חזרתי באותו קיץ לעבוד ואשתו התקשרה לשאול אותי למה.
אמרתי שלא בא לי יותר.
היא שאלה אם זה קשור לבעלה ואם עשה משהו.
אמרתי שלא.
דווקא הבנתי שכנראה אני לא הראשונה. את זה הבנתי, לפני שתייקתי.
קיבלתי צ'ק גדול יותר מהשעות שעבדתי עבורו ונסעתי לקנות ג'ינסים משומשים של ליוויס בשוק הפשפשים. אח"כ נסעתי עם ההורים לחנות של מיקי ברקוביץ וקיבלתי ריבוק גבוהות ורודות (שעלו יותר מאוטו אז). בקיץ שאחרי, עבדתי בבריכה ומכרתי ארטיקים וסוכריות גומי. אחרי המשמרת, השתזפתי בבקיני האדום שלי (מותר לי) עם חברות על הדשא (בבקיני ושמן לגופן), אכלנו צ'יפס וריכלנו. אף אחת לא יודעה מה היה בקיץ שלפני ועד היום לדעתי, לא הרבה יודעים. סביר להניח, שגם אני לא ממש יודעת.
פריטי חובה בארון של מתבגרת 1986:
 |
| ליוויס יוזד משוק הפשפשים - התרגשות! |
 |
| הריבוק שאבא לקח משכנתא עבורם - מוות! |
 |
| טופר - העולם שייך לצעירים ולצעירות. רות. סוף |
