פוסט אחרון על ה"חופש" הגדול. מבטיחה.
נסענו 3 חברות, ב-2 מכוניות, עם 4 ילדים לעיר שוממת 1: מצפה רמון.
כמה עובדות:
1. אבא שלי גר כ-20 שנה במצפה רמון. לא, לא נולדנו שם. כן, הוא ברח לשם.
2. יש לו צימרים שפעם הגיתי, עיצבתי, מיתגתי ושלחתי לדרך. הולך לא רע.
3. מדי חג או חופש אנחנו מגיעים - רק האחיות עם הילדים, או כל האחים כולל בני זוג וכלב ואפילו אמא הצטרפה לליל הסדר בפסח האחרון. היה כרפס.
4. הפעם הצטרפו אלי ניקי +1 והילה +2. אנחנו מכירות יותר מ-30 שנה.
5. לא, לא השתנינו בכלל.
6. הדרך מתל אביב למצפה רמון אורכת כשעתיים וחצי. לא כולל עצירה לפיפי-קקי, עצירה למקדונלד, עצירה לתדלק ואולי עוד אחת מתישהו.
7. הילה וניקי מכירות מהגן כשהיו בבסיסים צבאיים, כן, אבא שלהם טייס. לא יודעת אם יש להם יהלום. הילה ואני מכירות מכיתה ט' משכונת נווה אילן ביבנה, השכונה של אנשי הקבע. לא, אבא שלי לא טייס. ניקי ואני מכירות דרך הילה מימי השירות הצבאי שלנו, כלומר מגיל 18. כן, יצאנו עם טייסים. לא, לא התחתנו איתם. העדפנו רופאים. סתם.
הילה ואני
נהינו ממש חברות טובות. 2 מפגרות כאלה עם סווטשירטים של טון סור טון, בנדנות על הרגלים וקסטות של ניק קארשו, או פול יאנג. וואטאבר. מעבר לזה ששרצנו אחת אצל השניה, דיברנו שעות בטלפון (למה לדבר בטלפון? אתן גרות במרחק של 4 בתים!), התחלנו יחד עם בנים, כתבנו מכתבים, נסענו באוטובוס לתל אביב במקום לבית הספר וגם רבנו. אחרת זה לא היה שווה. גם כשגדלנו, שמרנו רוב הזמן על קשר, גרנו בתל אביב, החלפנו בני זוג, קיטרנו, יצאנו למסיבות (חוגגים שלושים...), ואפילו נתקלנו בהורים מדי פעם. גם כשלא דיברנו בתקופות מסוימות, בשיחה אחת הרגשנו כאילו לא היה נתק, כאילו לא עבר זמן ורק אתמול בכיתי על כתפה כי ההוא רקד סלואו עם אחרת. ככה זה. כמו משפחה.
ניקי ואני
הילה הכירה לי את ניקי חברתה ויצאנו יחדיו לבר בתל אביב. היינו בנות 19. מאז, נהיינו חברות ממש טובות. אפילו באתי להיות איתן סופ"שׁ בחצרים, הבסיס בו שירתו (טוב נו, זה היה כדי להכיר פרח טיס). ניקי רצתה להיות זמרת וכמעט הצליחה אבל, איך לאמר, התעצלה מעט. גם עם ניקי למעט כמה ריבים ונתקים, הקשר הוא משפחתי באמת. אנחנו זוכרות כל אחת על השניה מה קרה מתי, עם מי יצאה ולמה בכתה, באיזו דירה קרה המקרה ההוא ואיזה קטעים היה בסיני (כשעוד היה אפשר). היא חברתי למסיבות באלנבי 58 כשרציתי להטביע את יגוני ואני חברתה בשלוש לפנות בוקר כשהבחור אכזב אותה. משפחה, כבר אמרתי?
הילה, ניקי ואני
פעם יצאנו שלושתינו לאכול, למסיבה טובה או סתם ריכלנו בטלפון.
להילה היתה חתולה בשם שמוליק (ועדיין! רק בת 100), לי היה את זד הויימראנר וניקי פתאום רכשה את נפו היורקשייר השמן. הילה טיפחה את קריירת המחקר הרפואי שלה (בחורה רצינית פלוס רכב חברה), ניקי נהייתה שם דבר בקרב הילדים כמפעילת חוגי דרמה מקורית ואהובה ואני הייתי ארטדיירקטורית פרילנס. גרנו בהורקנוס, שינקין ונחמני בהתאמה.
היום הילה ובנזוגה גרים בבית מהמם בעינת עם ילדיהם יובל ויותם, ניקי גרה עם בתה תומי ונאפו הכלב השמן ממקודם ואני גרה בגבעתיים עם בנזוגי, הבן שלנו לני, הבן שלו מנישואים קודמים, ליבי, הכלב ניסו שנאסף מפלורנטין והחתול תולי שנאסף מהפייסבוק.
וזה סיפורנו בגיל 40 (פלוס מינוס פלוס). סיפור של חברות, שיתוף ומרמור פולני קבוע.
love you girls!
אגב, תוכלו לפגוש אותן במכירה הקרובה של פסים ונקודות, המותג שלי.
והנה קצת תמונות. ביוש
 |
| ניקי ואני באילת. אוכלות. ללא רכב חברה |
 |
| שלושתינו בבראנצ' מתישהו. אוכלות |
 |
| נזכרנו במשהו מצחיק. אחרי שאכלנו |
 |
| הילה ואני בפורים. היוש אייטיז. לא אכלנו כלום אז |
 |
| דור ההמשך. אל תלמדו מאמא לאכול כל היום |
 |
| טיול שטח לחוות האלפקות. נהיינו רעבות |
 |
| מדגמנים פסים ונקודות ופרחים במצפה. ובמבה |
 |
| ניקי ואני מצטלמות לג'יידייט. היה מצחיק. וטעים |
 |
| היומנוער של הילה. עדות נוקבת לאייטיז ולרזון (איטו אבירם!) |
 |
| בתוך היומן: 2 פתטיות! אהה, אלה אנחנו. אלך להטביע יגוני בנוטלה |
