השילוש הקדוש

פוסט אחרון על ה"חופש" הגדול. מבטיחה.
נסענו 3 חברות, ב-2 מכוניות, עם 4 ילדים לעיר שוממת 1: מצפה רמון.

כמה עובדות:
1. אבא שלי גר כ-20 שנה במצפה רמון. לא, לא נולדנו שם. כן, הוא ברח לשם.
2. יש לו צימרים שפעם הגיתי, עיצבתי, מיתגתי ושלחתי לדרך. הולך לא רע.
3. מדי חג או חופש אנחנו מגיעים - רק האחיות עם הילדים, או כל האחים כולל בני זוג וכלב ואפילו אמא הצטרפה לליל הסדר בפסח האחרון. היה כרפס.
4. הפעם הצטרפו אלי ניקי +1 והילה +2. אנחנו מכירות יותר מ-30 שנה.
5. לא, לא השתנינו בכלל.
6. הדרך מתל אביב למצפה רמון אורכת כשעתיים וחצי. לא כולל עצירה לפיפי-קקי, עצירה למקדונלד, עצירה לתדלק ואולי עוד אחת מתישהו.
7. הילה וניקי מכירות מהגן כשהיו בבסיסים צבאיים, כן, אבא שלהם טייס. לא יודעת אם יש להם יהלום. הילה ואני מכירות מכיתה ט' משכונת נווה אילן ביבנה, השכונה של אנשי הקבע. לא, אבא שלי לא טייס. ניקי ואני מכירות דרך הילה מימי השירות הצבאי שלנו, כלומר מגיל 18. כן, יצאנו עם טייסים. לא, לא התחתנו איתם. העדפנו רופאים. סתם.

הילה ואני
נהינו ממש חברות טובות. 2 מפגרות כאלה עם סווטשירטים של טון סור טון, בנדנות על הרגלים וקסטות של ניק קארשו, או פול יאנג. וואטאבר. מעבר לזה ששרצנו אחת אצל השניה, דיברנו שעות בטלפון (למה לדבר בטלפון? אתן גרות במרחק של 4 בתים!), התחלנו יחד עם בנים, כתבנו מכתבים, נסענו באוטובוס לתל אביב במקום לבית הספר וגם רבנו. אחרת זה לא היה שווה. גם כשגדלנו, שמרנו רוב הזמן על קשר, גרנו בתל אביב, החלפנו בני זוג, קיטרנו, יצאנו למסיבות (חוגגים שלושים...), ואפילו נתקלנו בהורים מדי פעם. גם כשלא דיברנו בתקופות מסוימות, בשיחה אחת הרגשנו כאילו לא היה נתק, כאילו לא עבר זמן ורק אתמול בכיתי על כתפה כי ההוא רקד סלואו עם אחרת. ככה זה. כמו משפחה.

ניקי ואני
הילה הכירה לי את ניקי חברתה ויצאנו יחדיו לבר בתל אביב. היינו בנות 19. מאז, נהיינו חברות ממש טובות. אפילו באתי להיות איתן סופ"שׁ בחצרים, הבסיס בו שירתו (טוב נו, זה היה כדי להכיר פרח טיס). ניקי רצתה להיות זמרת וכמעט הצליחה אבל, איך לאמר, התעצלה מעט. גם עם ניקי למעט כמה ריבים ונתקים, הקשר הוא משפחתי באמת. אנחנו זוכרות כל אחת על השניה מה קרה מתי, עם מי יצאה ולמה בכתה, באיזו דירה קרה המקרה ההוא ואיזה קטעים היה בסיני (כשעוד היה אפשר). היא חברתי למסיבות באלנבי 58 כשרציתי להטביע את יגוני ואני חברתה בשלוש לפנות בוקר כשהבחור אכזב אותה. משפחה, כבר אמרתי?

הילה, ניקי ואני
פעם יצאנו שלושתינו לאכול, למסיבה טובה או סתם ריכלנו בטלפון.
להילה היתה חתולה בשם שמוליק (ועדיין! רק בת 100), לי היה את זד הויימראנר וניקי פתאום רכשה את נפו היורקשייר השמן. הילה טיפחה את קריירת המחקר הרפואי שלה (בחורה רצינית פלוס רכב חברה), ניקי נהייתה שם דבר בקרב הילדים כמפעילת חוגי דרמה מקורית ואהובה ואני הייתי ארטדיירקטורית פרילנס. גרנו בהורקנוס, שינקין ונחמני בהתאמה.
היום הילה ובנזוגה גרים בבית מהמם בעינת עם ילדיהם יובל ויותם, ניקי גרה עם בתה תומי ונאפו הכלב השמן ממקודם ואני גרה בגבעתיים עם בנזוגי, הבן שלנו לני, הבן שלו מנישואים קודמים, ליבי, הכלב ניסו שנאסף מפלורנטין והחתול תולי שנאסף מהפייסבוק.
וזה סיפורנו בגיל 40 (פלוס מינוס פלוס). סיפור של חברות, שיתוף ומרמור פולני קבוע.

love you girls!
אגב, תוכלו לפגוש אותן במכירה הקרובה של פסים ונקודות, המותג שלי.
והנה קצת תמונות. ביוש

ניקי ואני באילת. אוכלות. ללא רכב חברה

שלושתינו בבראנצ' מתישהו. אוכלות

נזכרנו במשהו מצחיק. אחרי שאכלנו

הילה ואני בפורים. היוש אייטיז. לא אכלנו כלום אז

דור ההמשך. אל תלמדו מאמא לאכול כל היום

טיול שטח לחוות האלפקות. נהיינו רעבות

מדגמנים פסים ונקודות ופרחים במצפה. ובמבה

ניקי ואני מצטלמות לג'יידייט. היה מצחיק. וטעים

היומנוער של הילה. עדות נוקבת לאייטיז ולרזון
(איטו אבירם!)

בתוך היומן: 2 פתטיות! אהה, אלה אנחנו.
אלך להטביע יגוני בנוטלה

בשמחות

אני לא התחתנתי. 

אף פעם לא חלמתי להיות כלה, אפילו לא בפורים, כנראה שהציניות שלטה בי מגיל צעיר.

עם השנים, כל החבר'ה התחתנו וחברות חדשות ובני דודים וידידים ואף חלקם התחתנו פעמיים. (כן כן, פעמיים צ'ק) בחתונות של בני העשרים היה שמח ורקדנו כאילו אנחנו במסיבת טראנס בחוף הים. אצל בני השלושים היה כבר רגוע יותר ואני בררתי בקפדנות היכן לשים את כספי, בעיקר שהיתה לי מחשבה רומנית כזו, שתכל'ס הכסף לא יחזור אלי לעולם ופתאום החתונות הפכו להפקות יוקרה ומסיבת רווקות ולעצב הזמנה וגם מקוה ולעיתים חינה ועוד מתנה ועוד הפקה ואני הותשתי. או שנהייתי ממורמרת. באמת לא רציתי להתחתן אבל גם לא היה לי כח לשאלות - "נו מתי? בגילך נפרדת ממנו? אז לפחות תעשי שלומצי קטנה, טוב, נעבור לאחותך הצעירה" וכך אט אט דחיתי יציאות כאלה והעדפתי לצאת למסעדה טובה או סתם לרכוש לעצמי נעליים בסכום הזה. אגואיסטית?

הפסיכולוגים אמרו שבגלל שהורי לא יחד, ו/או כל מיני אירועים בילדות ואולי בכלל זה פחד להתחייב, גרמו לי להגיע למסקנה של לא להתחתן. אז אולי, אבל פיתחתי גם דיעה מוצקה משלי אנטי ממסד הרבנות, אנטי דת ואנטי בכלל. חשבתי בסתר ליבי שאירועים כאלה הם בזבוז כסף ואפשר להמיר אותם בכיף לטיול באוסטרליה/קוסטה ריקה/ניו יורק או סתם שופינג באי-ביי. פתאטית?

והנה יש לי משפחה ולא התחתנו, לא הייתי במקוה ולא עשיתי סקר שמלות כלה. הטבעת שקיבלתי היתה של סבא של גיא, בלי יהלום אבל עם כוונה. לא התחייבנו מול רב, קבל עם ועדה, אבל אנחנו מחוייבים, גם בלי לחתום על כתובה ולהעריך את שוויי. הקטע המבאס באמת הוא, שגם ירח דבש לא היה… 

אבל מה בעצם אני רוצה להגיד? שהשבוע התחתנה חברתי רווצ'וצ' והתרגשתי! למרות ובגלל כל הציניות, זה היה רגע יפה, רגע ששני אנשים, שרצו להתחייב וחיכו לרגע הזה, הגשימו חלום ואני התרגשתי. גם אחרי שחיתנתי את רוב העולם ושכנו, הזלתי דמעה. הורמונלית? אולי.

מזלטוב רווצ'וצ' וחגי, היה כיף!

גילוי נאות: גם בחתונה של סיסטר התרגשתי. מאוד

שישי בצהריים: התאהבתי באורחת בחתונה משעממת

נתפסתי מפזזת על הרחבה. הייתי צעירה ונזקקתי לכסף

הייתי מתה להיות יתוש על העלה מאחור
ג'ון וג'קי קנדי בשנות ה-50

בטח הייתי מתרגשת, אם הייתי קיימת. ההורים שלי 1970

אנחנו בחתונה של רווצ'וצ'. פרצוף ברווז לאינסטוש

אלוהים היא פראדה

תכל'ס הייתי רוצה להיות פראדה. 

אבל הפחד כה גדול, ההתמודדות עם הצלחה כזו, ביקורות, מיליוני עובדים וציפיות גבוהות כל עונה לחידושים… אמאל'ה זה מאיים, אבל גם מאתגר ויש מצב שעם סוויץ קטן בראש, כולנו יכולים להיות פראדה או לפחות קלוין קליין. אז שוב אני מגיעה למסקנה המעצבנת והכל כך נכונה: הפחד משתק. למה בעצם היא יכולה ומישהי אחרת לא? אז לא בדיוק כמוה, אבל אחר וטוב. 

בשיחה עם עצמי בשעה מאוחרת זה נשמע אפילו סביר. או שאני סתם עייפה. 

בעצם, לא בטוח שאני רוצה להיות פראדה, עם כל מיליוני העובדים וכל הביטוח הלאומי והחופשות שצריך לשלם להם, השכירויות המטורפות של חנויות בשאנזאליזה ובפיפט אווניו! מטורף! וכמה מתנות לחג…

נראה לי שאני לא רוצה להיות פראדה, כאילו כן רוצה, אבל ממש בקטן. עם בית מלאכה וכמה מכונות תפירה, שולחן ענק עם מלא סרגלים ועפרונות ובריסטולים, קיר השראה ענק כזה וכמה עובדים ספורים שדבקים באיכות, בגימור ובעיקר בנעימות הבגד על הגוף. שכל בגד שיצא מאיתנו יעבור את בקרת האיכות שלנו, דבר שמייחד כל כך מותגים קטנים ואינטימים. כשלקוחה תקנה דגם מסוים, היא תדע שכל הסדרות מוגבלות וייחודיות ולא יהיו עוד. בקיצר, אין סיכוי שבשישי הקרוב בחתול ובכלב יתקלו חזיתית כמה בנות עם אותו האאוטפיט, אלא אם כן רכשו קסטרו :)

בעצם, אנחנו די בדרך לשם, טפו טפו טפו, כולה חצי שנה בענף, עם קהל לקוחות קבוע וגדל, לאט אבל בטוח והכי כיף? כיף לנו. האחיות שמתרוצצות בדרום העיר, סוחבות, מפרקות, מסיעות, מדגמנות, ממציאות, כותבות, מצלמות, משווקות, מייצרות, מפייסבקות, מדפיסות, מסמסות, מזיעות, מתעצבנות, צוחקות, אוכלות (את הראש) ובעיקר מרוצות. מנהל הבנק קצת פחות אבל בקרוב ישנה את דעתו.

למכירה שלנו בבאליגם שופ

זה הפייסוש שלנו. בואו

המרמלדה שלנו

אז תכל'ס, אם פראדה היא האלוהים, אני לא רוצה להיות במקומה. כל אחת וכבודה היא, בלי להתיימר, לדבר באויר ולחלום, אלא פשוט להיות פה במציאות ולנצח אותה. כי בבוקר אנחנו הולכות לפאן שלנו ואחה"צ עם הילדים, זו העבודה האמיתית :) 

עוד יום במשרד

הסופרמודלס של פראדה

הסופרמודלס של פסים ונקודות

התיקים של פראדה

התיקים שלנו

אבל גם לנו יש קצת גלאם בכל זאת :)

וזו העבודה האמיתית והמתגמלת. לעיתים

נוט מיי קאפ אוף טי (מרקט)

הנעורים מעולם לא נראו רע יותר. נערות בנות 14 עם מכנסונים, ביד אחת תיק וקפה טייק אווי וביד השניה אייפון. ברור נו. מאחור משתרך הידיד המאוהב ועדר בנות שכולן נראות די דומה בשינויי צבע או טקסטורה. 

הן מדברות אותו הדבר, מהר מדי ותמיד נובחות משהו לאייפון. בד"כ זקנה כמוני לא נתקלת בטינאייג'רים, בטח לא במסה כזו ועכשיו, כשהייתי בטי-מרקט, במכירה של פסים ונקודות, נתקלתי בנחיל הזה. 

זה דור מוזר, התקשורת היא ווירלס, החבר'ה נפגשים בקבוצות בוואטס אפ, הריכולים בפייס, הסטיגמות בהאש_תג וכשמדברים זה בצעקות על אמא שתתן כסף לשיעור פרטי כי יש מתכונת במתמטיקה. אמאל'ה. אני מבינה שלא כולם ככה ומעריכה שזה בטח לא כזה נורא, גם הם גדלים עם ערכים וכבוד כלשהו (בטח לסמארטפון שלהם) אבל מהצד זה נראה דיזסטר. 

הנעורים האחרונים שנקלתי בהם היו שלי, היה בהם משהו תמים, כזה שנפגשים בלי לברוח למכשיר כלשהו, כזה שמדברים בטלפון כדי לקבוע ולא לשם הדיבור בטלפון. כזה של קריאת ספרים, אש לילה, מפגשים במגרשים ומלא יצירה. משהו כזה אמיתי עם מבט בעיניים. גם כשעשינו משהו אסור, לא נפנפנו בו ואפילו אולי חששנו מתגובת ההורים. נשמע הזוי כמעט. היינו ילדים גם בגיל 15, היום הם גדלים מהר מדי, מבינים הכל, רואים עולם וזה בטח חסר שליטה. בטח גם ההורים עומדים משתהים אל מול הדור הזה. או שזו רק אני בשוק? בעצם בא לי לצעוק להם שלא ימהרו כי עם השנים כל המחשבה "מתלכלכת" מהסביבה, מהטלויזיה, מהנט ושיתעכבו קצת בנעורים, יהנו מכל שניה בלי להזדרז לעבודה, לגן של הילד, לסנן את הבנק וכאלה. 

אגב, גם הצד השני יכול להיות פתאט. הרי גם אני נאחזת המחשבה ילדותית לפעמים, מתגעגעת לרגעי קסם נטולי מחויבות ומנסה מאוד להיות מעודכנת כמו ה"צעירים". מסרבת להתבגר. חבר טוב אמר שאני מזכירה לו את ליהיא האשתג מארץ נהדרת, זה הצחיק אותי כי מצד אחד היא נראית סתומה וקורבן התקופה ומצד שני, היא די אני… הויכוחים עם בנזוג על סדרות בוי או די, הלבוש ההיספטרי והשפה הזו שכמעט לא דומה כבר לעברית :) אין לתאר.

ליהיא נפרדת מהחבר. אבוי

בעוונותי, בנעורי נתפסתי בלונה גל

מנסה לפענח את המורס הזה

חברה בת 41. שובבה בכל גיל

אפילו המילון מעודכן בשוק

ההורים מעודכנים. בושות בפייס

עבודה שלי על חלומות נעורים והמרמור העכשווי

מי ליהיא ומי שלומצי?

מערכת יחסים זוגית לא שלמה ללא וואטסאפ

מסר לאומה. אז תשארו צעירים כל עוד אפשר

השראות לא רעות

לרגל יום האשה שממש לא מרגש אותי ואפילו מעצבן, למה אין יום הגבר? למה צריך לציין ולהלל את האשה פעם בשנה? הרי אם גבר היה עושה חצי ממה שאנחנו מג׳נגלות ביום, היתה פה התאבדות המונית.

זה לא שאני פמיניסטית ושורפת גוזיות אבל תכלס, אנחנו מנהלות את העולם מאחורי הקלעים.

אז כדי לא להתמרמר (שוב) דווקא ביום האשה, ליקטתי את ההשראות לקולקציה החדשה שלנו. ההשראות באות משיטוט בלתי פוסק ברשת, לאו דווקא באתרי אופנה, מחיפוש אחר אלמנטים מעניינים גרפיים, מילים, אמנות רחוב, הדיסק החדש של דיוויד בואי (יייאייי) וכמובן ריחות, צבעים ואנשים. אז חוץ מהחזון של חולצות ושמלות אורזות, רומנטיות עם סקס אפיל, מצאנו גם בדים שיש בכמויות מוגבלות וכך נבנתה קולקציית אביב.

לאלבום הקולקציה

הזמנה למכירה הקרובה 15.03.13

תכלס, בשולחן הסדר, כמה שנתלבש מהמם, אנחנו מרוטים אחרי פקקים/ריב משפחתי/ביקורת מהחמות/רעב מוגבר ומתים לרצוח את ההוא שרוצה לקרוא את כל ההגדה. תוסיפו לזה ילד שזורק עליך קניידלך או סתם חוסר קורדינציה באכילה והרי לך מצברוח מושלם ומזל שהבאת טרנינג להחלפה... אז שופינג חג שמח, ואל תשכחו להתחדש זה אחלה ולתת, בעיקר למי שלא יכול להתחדש, זה הכיף האמיתי. 

כי פורים

אף פעם לא רציתי להתחפש לכלה, לא קסם לי הקטע, אולי כי אף חתן מהגן לא היה לטעמי. 

דווקא עניין השמלה תמיד ריגש אותי אבל לא עד כדי להתחפש לכלה. מאז שאני קטנה הייתי מלכה: מלכת הכוכבים, מלכת היופי, מלכת הלילה, מלכת אסתר ובעצם כל בחורה שיש לה כתר, שרביט, שמלה נפוחה ודוקרת ותסרוקת כואבת בראש שמעוטרת בחיוך מזויף ובהרגשה של "תצלמו וגמור עם זה". 

אני לא בטוחה שאני באמת הייתי בעניין השמלות, אלמלא אמא שלי היתה תופרת אותן, שוכרת, מדרבנת ועושה לי מלא צמות בשיער שמשכו לי אפילו את הגבות. אין לי זכרונות טובים מפורים, אין לי כמיהה להיות משהו שאני לא ואף פעם לא היה לי רצון לחקות מישהו, טוב אולי את מדונה באלבום הראשון שלה. 

כל חג כזה אני תוהה, איך פורים וכיפורים כה קרובים באותיות ורחוקים במשמעות. דווקא השנה הפורים היה שמח כי יש לי זאטוט שצריך לתחזק עם שירים, ריקודים וחגי ישראל אבל מוכרחים להיות שמח? לא בטוח. משום כך כשהחליט שהוא לא מתחפש ולא מתאפר, אפילו לא התווכחתי - מפרגנת לאינדיוידואליות שלו ואפילו חושבת שזה חמוד שלא בא לו על הזיעה הזו מתחת לחליפה, הפאה של בוב הבנאי או הכובע של יובל המבולבל. גם אותי הם מעט מפחידים. הרי ממילא יגיע הגיל שהוא יתחפש לבת וחברתו תתחפש לזונה. או ההיפך.

דווקא הפורים הכיפי יותר היה כשגרתי בתל אביב וחרשתי את מסיבות העיר. היה כיף לבוא מחופשת, לקשקש עם זרים, בלי באמת להיות אני אלא זו עם הפאה הגדולה והבגדים הלא קשורים. בעצם להיות ערב אחת חסרת הפחדים והחסמים של שלומצי, יש בזה משהו לא מחייב שעשה לי כיף. היו מקרים שאפילו יצאתי לדייט אחרי מסיבה כזו, אבל אז בעצם גיליתי את "פרצופו האמיתי" והפנטזיה נעלמה במחי האנגאובר. כנראה גם שלו, אגב.

יש משהו שכבר לא רומנטי בפורים הנוכחי: בנות רוצות להיות דוגמגישות וכוסיות ובנים רוצים להיות גיבורי על. אין להם מושג מה זה קאובוי, בילבי, נרקיס, היפי או הולנדית. זה באמת נשמע מוזר עכשיו כשאני רושמת את זה: למה שילדה תרצה להיות הולנדית או רומניה?! אולי גם אז זה לא היה רומנטי, פשוט לא היה לנו כסף לתחפושות במאות שקלים ואילתרנו. לאלתר זה רומנטי. אז חג שמח לכל המסתתרים מאחורי המסכות! 

רק אל תשכחו להסירן ביום שלישי...

מלכת הלילה - הכוכבים נפלו והשביס דקר

הולנדית - היום הייתי מתה לגור שם

מלכת אסתר - תכלס תמיד העדפתי את ושתי

בילבי הכי שווה בעיניי - חבל שהוחלפה בדורה ושות'

צבעית - הבנים בתיכון העדיפו את הבנות במיני

פאה ומחשוף - תלאביב עד דלאידע

בסוף כולנו מסירים את האיפור ורואים את האמת
ולא תמיד זה כזה נורא :-)

באמאמאמאמשך'

הרהורים מאוחרים על יום המשפחה

יש לי משפחה וזו סיבה מספיק טובה לחגוג אבל למה דווקא ביום ראשון? חרא של יום ובכלל, צריך לחגוג רוב הזמן, בין הכביסות והכלים ולאו דווקא כשמחליטים לי. אז יש לי משפחה וזה עדיין לא נקלט, במיוחד שעד לפני כארבע שנים עדיין תהיתי אם תהיה לי, תוך כדי קפה מלא קצף בקפה נואר, מתחת לדירתי השכורה בנחמני, לב לב לב העיר. 

אז יש לי בנזוג, יש לי בן ויש לי גם בן של בנזוגי שאני אמא 2 בשבילו (ככה הוא קורא לי). אהה וכלב, ניסו, שהיה לפני כל אלה ועבר להיות בסוף התור לתשומת הלב. חיי כלב. זו הגרסה שלנו לחיי משפחה: לא התחתנו, לא בחרתי שמלה/אולם/עיצוב שולחן, לא נסענו לירח דבש, לא תכננו מתי להכנס להריון ואפילו לא עשינו חשבון משותף. אולי זה מרגיש לא מחוייב ולא חתום ונצור עם כתובה, אבל זה הכי מחייב בעולם, כי זה הסכם בינינו לעשות הכי טוב שאפשר בשבילנו, בשביל הילדים לשמירת המשפחה הזו. 

אני גדלתי במשפחה "סטנדרטית", אבל תכלס שום דבר לא היה שם כזה ובכלל בגיל 29 מצאתי עצמי, לא בהפתעה, בת להורים פרודים ועדיין הופתעתי, למרות שלא הייתי בבית כעשור. אין גיל לסיפור הזה ובכלל מוטב מוקדם מאשר מאוחר. כן כן, מצאתי את עצמי עם אמא ביבנה, אבא במצפה רמון, אח שגר מעלי ואחות תמיד בקרבת מקום והמסקנה? המשפחה הגרעינית שלי טובה עכשיו מאי פעם, בתקשורת, בפתיחות, בקרבה למרות המרחקים הפיזים. אז הסטנדרט לא רלוונטי.

אוהבת את הורסיות החדשות והמעניינות שיש למשפחות בשנים האחרונות: 2 אמהות, 3 אבות, אחים מעורבים, רק אמא, רק אבא ועיתים דודים/סבים שמגדלים, גרים בדירה שכורה או בקראוון, זה לא חשוב בעצם. החשוב הוא הגרעין הזה שגדל ואוהב יחד ומגדל לערכים ומידות לפי מה שחשוב לו ולא לפי מה שהכתיבו לו או כפו עליו במקומות שבהם הוא גדל. יש לי חברים שהם כמו משפחה, ממש ככה, לא קשר דם וזה, סו וואט?! בעיקר שמחה על האקלקטיות, על היצירתיות שיש באהבה וברצון להקים משפחה, גם כשאין בן/בת זוג או תמיכה כלכלית או דירה ומשכנתא או כל דבר שהוא ביי דה בוק. 

ביי דה ווי, הייתי שמחה להחזיר את יום האם, כשסופסוף אני אחת כזו, אבל עם המזל שלי, ברור שבדיוק שינו את העניין ואני איבדתי הזדמנות לאיזה חרצית מהגינה של השכן (אני כבר אנוח בקבר).

אז משפחה לא בוחרים, אבל בוחרים בכל היתר ואני בוחרת עכשיו ללכת לישון כי יש לי עוד שעתיים בדיוק עד שהבן שלי נזכר שבא לו על אמא שלו באחת בלילה.

צ'או, הייתי פה.

המשפחה שלי: אבאמא, 3 ילדים, נופש בטבריה
מתישהו באייטיז. זה רק נראה יקר

אמא שהפכה לסבתוש סופסוף 

גיא ואני לא ביקרנו ברבנות. אלוהים כועס?

נסיון נואש לצילום משפחתי עדכני. מזל שיש אינסטגרם

אבא שהפך לסב השנה! מצטיין דיקן

ליבי ואני. אמא שתיים

בנידודים בפוזת זוגות נשואים 50 שנה מול השטוזים.
שגרה זה אחלה

ניסו. נאסף מהרחוב, היה ילד יחיד ועכשיו הוא בסוף התור

וככה אנחנו נאספים בסופ"ש מקצוות הארץ
חמודים לא?!