הכיני נפשך לחופש

לפני שלושים שנה חיכיתי לזה בטירוף.
לפני עשרים שנה לא עניין אותי מתי ואיך.
היום אני ממש לא בעניין.
החופש הגדול.

הו לפחד ולאימה, עת מתקרב לו חודש יוני כל שנה ועימו רעש הטינאייג'רים מה-20 לחודש והוריקן הילדים מיולי, או אוגוסט, תלוי כמה כסף יש לך לקייטנות. מכיוון שכך, חשבתי על עשרת השיפורים שיקלו על עומס החום והילדים. שימו לב:

1. אספנות
אספו ברושורים, לינקים, מטבעות וכל דבר שיוכל לממן קיטנות לילדים, לפחות עד ה-25.8.
אם אין בנמצא, התחננו לסבא וסבתא או לבנק להלוואת קייטנות בריבית פריים מינוס מיגרנה.

2. חירשות
רכשו מבעוד מועד אטמי אזניים מהסוג האיכותי. אין לדעת מתי השכן המגניב, נוף טלמור, יחליט לאכול את ראש חבריו בחדר המדרגות או הבנות על הספסל יריבו מי ראתה ראשונה את השמלה בזארה ולמה יש חרם על דין. (אולי כי היא יוצאת עם נוף?)

3. חברותא
הצמדו תמיד להורים פעילים, אלה שיזמינו אליהם הביתה, יכינו ארוחת ערב והם גם שיפעילו גם את ילדכם ואף יגידו שהוא יכול להצטרף אליהם לגי'מבוקפוץ והם יחזירו אותו עוד שעתיים. והנה כך, הרווחתם פעמיים! ייאיייי

4. חנופה
מגיל 20 בערך יכולנו לסנן את ההורים שלנו ועד היום יש מילים שנאמרות ואנחנו קופצים מעצבים. אבל חברים! אל תשכחו, אבאמא שלכם לעיתים מעצבנים אבל הם סבא וסבתא וזה הכי חשוב. לכן, אין מקום לריבים ועימותים, רק להסכמה וחנפנות. העיקר שיסכימו לקחת אליהם את הילדים ללילה אחד או 4.
*נכון לגבי כל בן משפחה המוכן לארח בביתו ועדיף רחוק.

5. לינה
שחררו את האייפד שלכם, הפרדו ממנו לחודשיים, אין טעם להקשר לרכוש כמו שאומרים הבודהיסטים. הורידו כל אפליקציה אפשרית שתרתק אותם למסך לפחות לשעתיים ביום וכך, אם אתם במקרה איתם בבית, תוכלו לנמנם ואפילו אם יפעילו את הווליום בשיאו, לא תשמעו כלום. העייפות תכריע.
*ניתן להשתמש גם באטמים מסעיף 2

6. חונכות
הקדישו חצי שעה ביום למוסיקה איכותית. ספרו להם על איזו מוסיקה אתם גדלתם והשרישו בהם את איכויות הרוקאנ'רול והאייטיז ולא לפחד גם ממוסיקת הדכאון ששמעתם כשנשבר לכם הלב. כך הם יספגו מעט תרבות (לא, הכבשה שושנה היא תת תרבות) יוציאו אנרגייה על ריקודים (לא, גנגם סטייל זה לא איכות) ואתם בין לבין תפזזו את פניק און דה סטריטס או לונדון. פניק היר טו

7. נוחות
לאמיצות בינינו שעל עקבים רוב היום, מומלץ להכנס לטבע נאות או האווניאס ולרכוש זוג כפכפי נוחות שיפנקו את רגליכן הגמורות לפחות לחודשיים. מומלץ לעשות פדיקור איכותי כדי שבין רדיפה אחרי הילד (מעניין איפה אחותו) לכיבוי עוד שריפה (לאאאא, לא לזרוק את החתול מהחלון), יהיה לך רך ונעים בכפות הרגליים. הסטילטו יחכו כמה חודשים או שנים

8. בילוי
אם אתם מאלה שנוסעים לנופש עם הילדים, השתדלו שיהיו המון ילדים אתכם, או יותר טוב שיהיה מועדון/חדר משחקים לילדים בלבד ובעצם תפגשו אותם רק בארוחות ובבריכה. גם אז אפשר לעשות את עצמכם שאתם לא מזהים/מכירים/של מי הילד הזה???

9. שיזוף
השמש מזיקה לנו לעור ובעיקר לעור הפנים ואין לנו עניין להראות זקנים, אפילו שאנחנו כבר ממש זקנים ולכן כדאי לסור לים עם הזאטוטים אחה"צ כשהשמש מלטפת והמים חמימים (שקר כלשהו). אחרי טבילה, ארטיק ובניית מגדלי אקירוב בחול, קברו אותם בחול עד הצוואר. הם מתים על זה! שימו להם מים ופירות ליד שלא יתיבשו חס וחלילה. בינתיים כדי לא להשתזף בטעות, פתרו תשבץ הגיון או התעדכנו בוואלה! סלבס

10. אהבה
תכל'ס עם כל הציניות והזיעה שגורמים לנו הגמדים הקטנים, הם יצורים מתוקים להפליא שמידי פעם אפילו גורמים לנו לאושר זמני. אז אם יוצא לכם להיות סתם ביחד, ללכת לטייל עם הכלב או ללכת לקפה השכונתי, תגלו שהם ממש מצחיקים ויש על מה לדבר איתם. מדהים כמה שלא משעמם איתם לרגע. אגב, אם תלכו לקפה, עדיף שיהיה ילדים פרנדלי כדי שהמלצריות לא יחטפו עליהם תג'ננה אם הם בדיוק שפכו את הקולה, ציירו על הספה או סתם הטרידו את השולחן השכן.
במקרים כאלה, בלעו כמה רגיעונים לפני היציאה והכל יראה לכם פאן פאן פאן.

חופשה נעימה :)

חברתי ניקי מגניבה ומפעילה, גם לימי הולדת! 

קפה חנדלה הוא פרנדלי יחסית. *צולם בעת מנוחה

שמלה ומטריה בקיץ. מה שתרצה מאמי

ג'ימבוקפוץ. כי אמא תיכף קופצת

סבא בסבבה, הילדים קצת פחות

היצירתיות חשובה! כי מי שאוכל טוב, ישן מצוין

אייפד לכל ילד! או ל-2

אירוח בבתים של אחרים. הדשא תמיד ירוק יותר

תכל'ס, הם היחדים שמקשיבים לנו

א ה ב ה 3>

בשמחות

אני לא התחתנתי. 

אף פעם לא חלמתי להיות כלה, אפילו לא בפורים, כנראה שהציניות שלטה בי מגיל צעיר.

עם השנים, כל החבר'ה התחתנו וחברות חדשות ובני דודים וידידים ואף חלקם התחתנו פעמיים. (כן כן, פעמיים צ'ק) בחתונות של בני העשרים היה שמח ורקדנו כאילו אנחנו במסיבת טראנס בחוף הים. אצל בני השלושים היה כבר רגוע יותר ואני בררתי בקפדנות היכן לשים את כספי, בעיקר שהיתה לי מחשבה רומנית כזו, שתכל'ס הכסף לא יחזור אלי לעולם ופתאום החתונות הפכו להפקות יוקרה ומסיבת רווקות ולעצב הזמנה וגם מקוה ולעיתים חינה ועוד מתנה ועוד הפקה ואני הותשתי. או שנהייתי ממורמרת. באמת לא רציתי להתחתן אבל גם לא היה לי כח לשאלות - "נו מתי? בגילך נפרדת ממנו? אז לפחות תעשי שלומצי קטנה, טוב, נעבור לאחותך הצעירה" וכך אט אט דחיתי יציאות כאלה והעדפתי לצאת למסעדה טובה או סתם לרכוש לעצמי נעליים בסכום הזה. אגואיסטית?

הפסיכולוגים אמרו שבגלל שהורי לא יחד, ו/או כל מיני אירועים בילדות ואולי בכלל זה פחד להתחייב, גרמו לי להגיע למסקנה של לא להתחתן. אז אולי, אבל פיתחתי גם דיעה מוצקה משלי אנטי ממסד הרבנות, אנטי דת ואנטי בכלל. חשבתי בסתר ליבי שאירועים כאלה הם בזבוז כסף ואפשר להמיר אותם בכיף לטיול באוסטרליה/קוסטה ריקה/ניו יורק או סתם שופינג באי-ביי. פתאטית?

והנה יש לי משפחה ולא התחתנו, לא הייתי במקוה ולא עשיתי סקר שמלות כלה. הטבעת שקיבלתי היתה של סבא של גיא, בלי יהלום אבל עם כוונה. לא התחייבנו מול רב, קבל עם ועדה, אבל אנחנו מחוייבים, גם בלי לחתום על כתובה ולהעריך את שוויי. הקטע המבאס באמת הוא, שגם ירח דבש לא היה… 

אבל מה בעצם אני רוצה להגיד? שהשבוע התחתנה חברתי רווצ'וצ' והתרגשתי! למרות ובגלל כל הציניות, זה היה רגע יפה, רגע ששני אנשים, שרצו להתחייב וחיכו לרגע הזה, הגשימו חלום ואני התרגשתי. גם אחרי שחיתנתי את רוב העולם ושכנו, הזלתי דמעה. הורמונלית? אולי.

מזלטוב רווצ'וצ' וחגי, היה כיף!

גילוי נאות: גם בחתונה של סיסטר התרגשתי. מאוד

שישי בצהריים: התאהבתי באורחת בחתונה משעממת

נתפסתי מפזזת על הרחבה. הייתי צעירה ונזקקתי לכסף

הייתי מתה להיות יתוש על העלה מאחור
ג'ון וג'קי קנדי בשנות ה-50

בטח הייתי מתרגשת, אם הייתי קיימת. ההורים שלי 1970

אנחנו בחתונה של רווצ'וצ'. פרצוף ברווז לאינסטוש

הטרדה פנימית

כולנו עוברות הטרדות מיניות. בין אם מודעות לזה או לא, בין אם מדברות על כך או לא, אבל אין ספק שזה לא פוסח על אף אחת, לצערי. הטרדמה מינית לא צריכה להגיע לאונס כדי לקבל התייחסות. גם כפייה על בחורה להיות במקום כלשהו, לענות על שאלה מסוימת, להרחיק ממנה כאלה שחודרים לפרטיותה, הם הטרדה מינית שקשה להתמודדות. גמאני עברתי כמה וכמה הטרדות, רובן לא הגיעו למצב של אלימות פיזית אבל בהחלט הותירו רושם עז על נפשי, עד כדי כך, שאת רוב ההטרדות פשוט הדחקתי.

בעיקר את אלו מתקופת הנאיביות שלי, פשוט תויקו לתיקיה ועברו לגיבויים. יש כמה הטרדות שלא הייתי זוכרת אלמלא בטיפול פסיכולוגי מסוים, פתאום ממש הייתי שם, באוטו עם הבוס שלי. לקח לו שעה "להקפיץ אותי הביתה" ואני, תלמידת ט' בחופש הגדול, שעמלתי כל יום בפרך כדי לזכות בשבוע בזבוזים סוער, בסוף אוגוסט, בדיזנגוף או שוק הפשפשים. והוא אמר שאני יפה ושלא יעשה לי כלום. היוש. הייתי בשוק מהסיפור של עצמי. נשמע לי מוכר, אבל זו אני הייתי שם? דרך יפה יש לנפש להתמודד עם חוסר אפשרות להתמודד.

ואני לא זכרתי את זה כבר אחרי שבוע. אני חושבת שהגוף והנפש מגיבים בהלם, אחרי כל אירוע שמנוגד לרצוננו ולעיתים זה גורם לקפאון, שתיקה ובטח הדחקה. אם אמאשלי לא הייתה מוטרדת מעניין האיחור שלי בצהריים, גם בטח הייתי מדחיקה תוך שעה. 

למה? כי לא נגע ולא ביקש כלום ורק המילים שלו נכנסו ללב ונשארו שם. ואני תיכוניסטית, שטוחת חזה וטרום מחזור, לא ידעתי חזיה לסגור, הלכתי ידי ביד עם חבר שלי בשדרה ליד הבית והיינו עסוקים בויכוחים על מוסיקת גל חדש ולאיזה מסיבה נלך בשישי. 

אז מה רוצה ממני עכשיו האיש הזה בן ה-30? שיש לו אשה וילדים ובית וחנות והוא מכיר את משפחתי וחברותי. מה חשב לעצמו? איך רצה שאגיב? איך מגיבים לנאום כזה של - את יפה ואני אוהב אותך יותר מאשתי? ילדה בת 15 בשנות השמונים, לא ידעה מה לעשות עם המידע הזה שנפל עליה ורק ביקשה לחזור הביתה, שאמא לא תכעס. 

אז יגידו היום, מטומטמת! למה עלית איתו לאוטו? 

כי התנאי שהורי הסכימו שאעבוד היה, שיחזירו אותי הביתה כל צהריים. 

ולמה לא ברחת? צעקת? בכית? 

כי לא הרגשתי כלום, באמת. קצת פחדתי מאמא שתכעס שאיחרתי 

ובעיקר רציתי להכנס לחדר ולסגור את הדלת. לא הבנתי. באמת. 

גם היום, מה שאני זוכרת מהעניין ההוא, זה אותי מבולבלת, אמא היסטרית ואבא על סף רצח.

אולי גם קצת נעלבתי, כי איכשהו תמיד מצאו דרך לחשוב שגם אני אשמה בסיטואציה. אז לא. זו לא הדרך ולאף אחת לא מגיע לעבור הטרדה, גם אם היא לובשת מיני ומחשוף ויש לה ליפסטיק אדום. מותר לה. מי שלא מסוגל לעמוד בפיתוי, שלא יצא מהבית. 

היום הדברים עובדים קצת אחרת, בנות ה-15 מבינות הרבה יותר, הן כבר עם חזיה מגיל 11 ובקיץ לא עובדות יותר מדי כי בטח טסות לחו"ל. על הבעיות כבר דנים עם הפסיכולוג ובמקרה צרה, מיד מסמסים לאבא ואולי כל המודעות הזו מרחיקה חלק מהמטרידים והקידמה הזו, כנרא יש בה גם טוב.

היום כשאני אמא, המחשבה על הילדה שלך יושבת באוטו עם גבר זר, שגילו כפול משלה, מעוררת בי חלחלה. זה כבר לא עניין של תקופה, זה יהיה ככה תמיד. 

הרצון הזה לגונן על ילדיך, אבל תעשו לי טובה, בלי להאשים אותם, לא חשוב מה קרה. קודם כל לשמוע ולצאת מנקודת הנחה שהם לא אשמים. כי בסוף, הפגיעה האמיתית היא מיחסו של מי שקרוב אליך ולאו דווקא הזר הנטפל.

אז אני לא חזרתי באותו קיץ לעבוד ואשתו התקשרה לשאול אותי למה.

אמרתי שלא בא לי יותר.

היא שאלה אם זה קשור לבעלה ואם עשה משהו.

אמרתי שלא.

דווקא הבנתי שכנראה אני לא הראשונה. את זה הבנתי, לפני שתייקתי.

קיבלתי צ'ק גדול יותר מהשעות שעבדתי עבורו ונסעתי לקנות ג'ינסים משומשים של ליוויס בשוק הפשפשים. אח"כ נסעתי עם ההורים לחנות של מיקי ברקוביץ וקיבלתי ריבוק גבוהות ורודות (שעלו יותר מאוטו אז). בקיץ שאחרי, עבדתי בבריכה ומכרתי ארטיקים וסוכריות גומי. אחרי המשמרת, השתזפתי בבקיני האדום שלי (מותר לי) עם חברות על הדשא (בבקיני ושמן לגופן), אכלנו צ'יפס וריכלנו. אף אחת לא יודעה מה היה בקיץ שלפני ועד היום לדעתי, לא הרבה יודעים. סביר להניח, שגם אני לא ממש יודעת.

פריטי חובה בארון של מתבגרת 1986:

ליוויס יוזד משוק הפשפשים - התרגשות!

הריבוק שאבא לקח משכנתא עבורם - מוות!

טופר - העולם שייך לצעירים ולצעירות. רות. סוף

השראות לא רעות

לרגל יום האשה שממש לא מרגש אותי ואפילו מעצבן, למה אין יום הגבר? למה צריך לציין ולהלל את האשה פעם בשנה? הרי אם גבר היה עושה חצי ממה שאנחנו מג׳נגלות ביום, היתה פה התאבדות המונית.

זה לא שאני פמיניסטית ושורפת גוזיות אבל תכלס, אנחנו מנהלות את העולם מאחורי הקלעים.

אז כדי לא להתמרמר (שוב) דווקא ביום האשה, ליקטתי את ההשראות לקולקציה החדשה שלנו. ההשראות באות משיטוט בלתי פוסק ברשת, לאו דווקא באתרי אופנה, מחיפוש אחר אלמנטים מעניינים גרפיים, מילים, אמנות רחוב, הדיסק החדש של דיוויד בואי (יייאייי) וכמובן ריחות, צבעים ואנשים. אז חוץ מהחזון של חולצות ושמלות אורזות, רומנטיות עם סקס אפיל, מצאנו גם בדים שיש בכמויות מוגבלות וכך נבנתה קולקציית אביב.

לאלבום הקולקציה

הזמנה למכירה הקרובה 15.03.13

תכלס, בשולחן הסדר, כמה שנתלבש מהמם, אנחנו מרוטים אחרי פקקים/ריב משפחתי/ביקורת מהחמות/רעב מוגבר ומתים לרצוח את ההוא שרוצה לקרוא את כל ההגדה. תוסיפו לזה ילד שזורק עליך קניידלך או סתם חוסר קורדינציה באכילה והרי לך מצברוח מושלם ומזל שהבאת טרנינג להחלפה... אז שופינג חג שמח, ואל תשכחו להתחדש זה אחלה ולתת, בעיקר למי שלא יכול להתחדש, זה הכיף האמיתי. 

כי פורים

אף פעם לא רציתי להתחפש לכלה, לא קסם לי הקטע, אולי כי אף חתן מהגן לא היה לטעמי. 

דווקא עניין השמלה תמיד ריגש אותי אבל לא עד כדי להתחפש לכלה. מאז שאני קטנה הייתי מלכה: מלכת הכוכבים, מלכת היופי, מלכת הלילה, מלכת אסתר ובעצם כל בחורה שיש לה כתר, שרביט, שמלה נפוחה ודוקרת ותסרוקת כואבת בראש שמעוטרת בחיוך מזויף ובהרגשה של "תצלמו וגמור עם זה". 

אני לא בטוחה שאני באמת הייתי בעניין השמלות, אלמלא אמא שלי היתה תופרת אותן, שוכרת, מדרבנת ועושה לי מלא צמות בשיער שמשכו לי אפילו את הגבות. אין לי זכרונות טובים מפורים, אין לי כמיהה להיות משהו שאני לא ואף פעם לא היה לי רצון לחקות מישהו, טוב אולי את מדונה באלבום הראשון שלה. 

כל חג כזה אני תוהה, איך פורים וכיפורים כה קרובים באותיות ורחוקים במשמעות. דווקא השנה הפורים היה שמח כי יש לי זאטוט שצריך לתחזק עם שירים, ריקודים וחגי ישראל אבל מוכרחים להיות שמח? לא בטוח. משום כך כשהחליט שהוא לא מתחפש ולא מתאפר, אפילו לא התווכחתי - מפרגנת לאינדיוידואליות שלו ואפילו חושבת שזה חמוד שלא בא לו על הזיעה הזו מתחת לחליפה, הפאה של בוב הבנאי או הכובע של יובל המבולבל. גם אותי הם מעט מפחידים. הרי ממילא יגיע הגיל שהוא יתחפש לבת וחברתו תתחפש לזונה. או ההיפך.

דווקא הפורים הכיפי יותר היה כשגרתי בתל אביב וחרשתי את מסיבות העיר. היה כיף לבוא מחופשת, לקשקש עם זרים, בלי באמת להיות אני אלא זו עם הפאה הגדולה והבגדים הלא קשורים. בעצם להיות ערב אחת חסרת הפחדים והחסמים של שלומצי, יש בזה משהו לא מחייב שעשה לי כיף. היו מקרים שאפילו יצאתי לדייט אחרי מסיבה כזו, אבל אז בעצם גיליתי את "פרצופו האמיתי" והפנטזיה נעלמה במחי האנגאובר. כנראה גם שלו, אגב.

יש משהו שכבר לא רומנטי בפורים הנוכחי: בנות רוצות להיות דוגמגישות וכוסיות ובנים רוצים להיות גיבורי על. אין להם מושג מה זה קאובוי, בילבי, נרקיס, היפי או הולנדית. זה באמת נשמע מוזר עכשיו כשאני רושמת את זה: למה שילדה תרצה להיות הולנדית או רומניה?! אולי גם אז זה לא היה רומנטי, פשוט לא היה לנו כסף לתחפושות במאות שקלים ואילתרנו. לאלתר זה רומנטי. אז חג שמח לכל המסתתרים מאחורי המסכות! 

רק אל תשכחו להסירן ביום שלישי...

מלכת הלילה - הכוכבים נפלו והשביס דקר

הולנדית - היום הייתי מתה לגור שם

מלכת אסתר - תכלס תמיד העדפתי את ושתי

בילבי הכי שווה בעיניי - חבל שהוחלפה בדורה ושות'

צבעית - הבנים בתיכון העדיפו את הבנות במיני

פאה ומחשוף - תלאביב עד דלאידע

בסוף כולנו מסירים את האיפור ורואים את האמת
ולא תמיד זה כזה נורא :-)

באמאמאמאמשך'

הרהורים מאוחרים על יום המשפחה

יש לי משפחה וזו סיבה מספיק טובה לחגוג אבל למה דווקא ביום ראשון? חרא של יום ובכלל, צריך לחגוג רוב הזמן, בין הכביסות והכלים ולאו דווקא כשמחליטים לי. אז יש לי משפחה וזה עדיין לא נקלט, במיוחד שעד לפני כארבע שנים עדיין תהיתי אם תהיה לי, תוך כדי קפה מלא קצף בקפה נואר, מתחת לדירתי השכורה בנחמני, לב לב לב העיר. 

אז יש לי בנזוג, יש לי בן ויש לי גם בן של בנזוגי שאני אמא 2 בשבילו (ככה הוא קורא לי). אהה וכלב, ניסו, שהיה לפני כל אלה ועבר להיות בסוף התור לתשומת הלב. חיי כלב. זו הגרסה שלנו לחיי משפחה: לא התחתנו, לא בחרתי שמלה/אולם/עיצוב שולחן, לא נסענו לירח דבש, לא תכננו מתי להכנס להריון ואפילו לא עשינו חשבון משותף. אולי זה מרגיש לא מחוייב ולא חתום ונצור עם כתובה, אבל זה הכי מחייב בעולם, כי זה הסכם בינינו לעשות הכי טוב שאפשר בשבילנו, בשביל הילדים לשמירת המשפחה הזו. 

אני גדלתי במשפחה "סטנדרטית", אבל תכלס שום דבר לא היה שם כזה ובכלל בגיל 29 מצאתי עצמי, לא בהפתעה, בת להורים פרודים ועדיין הופתעתי, למרות שלא הייתי בבית כעשור. אין גיל לסיפור הזה ובכלל מוטב מוקדם מאשר מאוחר. כן כן, מצאתי את עצמי עם אמא ביבנה, אבא במצפה רמון, אח שגר מעלי ואחות תמיד בקרבת מקום והמסקנה? המשפחה הגרעינית שלי טובה עכשיו מאי פעם, בתקשורת, בפתיחות, בקרבה למרות המרחקים הפיזים. אז הסטנדרט לא רלוונטי.

אוהבת את הורסיות החדשות והמעניינות שיש למשפחות בשנים האחרונות: 2 אמהות, 3 אבות, אחים מעורבים, רק אמא, רק אבא ועיתים דודים/סבים שמגדלים, גרים בדירה שכורה או בקראוון, זה לא חשוב בעצם. החשוב הוא הגרעין הזה שגדל ואוהב יחד ומגדל לערכים ומידות לפי מה שחשוב לו ולא לפי מה שהכתיבו לו או כפו עליו במקומות שבהם הוא גדל. יש לי חברים שהם כמו משפחה, ממש ככה, לא קשר דם וזה, סו וואט?! בעיקר שמחה על האקלקטיות, על היצירתיות שיש באהבה וברצון להקים משפחה, גם כשאין בן/בת זוג או תמיכה כלכלית או דירה ומשכנתא או כל דבר שהוא ביי דה בוק. 

ביי דה ווי, הייתי שמחה להחזיר את יום האם, כשסופסוף אני אחת כזו, אבל עם המזל שלי, ברור שבדיוק שינו את העניין ואני איבדתי הזדמנות לאיזה חרצית מהגינה של השכן (אני כבר אנוח בקבר).

אז משפחה לא בוחרים, אבל בוחרים בכל היתר ואני בוחרת עכשיו ללכת לישון כי יש לי עוד שעתיים בדיוק עד שהבן שלי נזכר שבא לו על אמא שלו באחת בלילה.

צ'או, הייתי פה.

המשפחה שלי: אבאמא, 3 ילדים, נופש בטבריה
מתישהו באייטיז. זה רק נראה יקר

אמא שהפכה לסבתוש סופסוף 

גיא ואני לא ביקרנו ברבנות. אלוהים כועס?

נסיון נואש לצילום משפחתי עדכני. מזל שיש אינסטגרם

אבא שהפך לסב השנה! מצטיין דיקן

ליבי ואני. אמא שתיים

בנידודים בפוזת זוגות נשואים 50 שנה מול השטוזים.
שגרה זה אחלה

ניסו. נאסף מהרחוב, היה ילד יחיד ועכשיו הוא בסוף התור

וככה אנחנו נאספים בסופ"ש מקצוות הארץ
חמודים לא?!

יאללה לכי כבר

זה הסוף שלך, שנה ואין לי כח לסיכומים, לא בא לי לעשות רשימות, מה הספקתי ומה לא, לא מתעסקת עם אקסלים ואין לי את השנה במספרים ובטח אין מצב ליעדים לשנה הבאה. פשוט לא. 

2012 את גוססת, בדרכך למנהרה ולאור וזה והאמת, מיציתי אותך. איתגרת אותי מספיק ל-365 יום והגעת לי עד כאן. הבאת איתך מלחמות בין אנשים, מלחמות אצלי בראש, פרידות מכאלה שאהבתי וכאלה שלא הכרתי, מבחני אומץ עם הבנק ושלי עם עצמי ועוד אהבה ושנאה עם המילייה והגוף שלי ואת יודעת מה: אולי תמותי כבר?!

(נכון שהיו גם דברים טובים וזה, אבל היית קשה, אז בואי נתקדם)

אז היוש 2013 והיוש לבייבי החדש של אחותי ושלי כי היה ברור שהסיסטרס עלולות לעבוד יום אחד ביחד ויהיה מעניין. היוש לבקשות הישנות והחדשות שלי, שנשמעות בלב, בקול, בשירה באמבט, בקללות באוטו וכמה שרק אפשר, כי בסוף, מסתבר שבקשותיי נענות לפי התור. איימן.

שיר ליום חדש

יודעים לחגוג בדרום! היום בפולרנטין

13 זה מספר מזל, אמר שבתאי מרחוב השוק 18