יום שבת, 29 ביוני 2013

הכיני נפשך לחופש


לפני שלושים שנה חיכיתי לזה בטירוף.
לפני עשרים שנה לא עניין אותי מתי ואיך.
היום אני ממש לא בעניין.
החופש הגדול.

הו לפחד ולאימה, עת מתקרב לו חודש יוני כל שנה ועימו רעש הטינאייג'רים מה-20 לחודש והוריקן הילדים מיולי, או אוגוסט, תלוי כמה כסף יש לך לקייטנות. מכיוון שכך, חשבתי על עשרת השיפורים שיקלו על עומס החום והילדים. שימו לב:

1. אספנות
אספו ברושורים, לינקים, מטבעות וכל דבר שיוכל לממן קיטנות לילדים, לפחות עד ה-25.8.
אם אין בנמצא, התחננו לסבא וסבתא או לבנק להלוואת קייטנות בריבית פריים מינוס מיגרנה.

2. חירשות
רכשו מבעוד מועד אטמי אזניים מהסוג האיכותי. אין לדעת מתי השכן המגניב, נוף טלמור, יחליט לאכול את ראש חבריו בחדר המדרגות או הבנות על הספסל יריבו מי ראתה ראשונה את השמלה בזארה ולמה יש חרם על דין. (אולי כי היא יוצאת עם נוף?)

3. חברותא
הצמדו תמיד להורים פעילים, אלה שיזמינו אליהם הביתה, יכינו ארוחת ערב והם גם שיפעילו גם את ילדכם ואף יגידו שהוא יכול להצטרף אליהם לגי'מבוקפוץ והם יחזירו אותו עוד שעתיים. והנה כך, הרווחתם פעמיים! ייאיייי

4. חנופה
מגיל 20 בערך יכולנו לסנן את ההורים שלנו ועד היום יש מילים שנאמרות ואנחנו קופצים מעצבים. אבל חברים! אל תשכחו, אבאמא שלכם לעיתים מעצבנים אבל הם סבא וסבתא וזה הכי חשוב. לכן, אין מקום לריבים ועימותים, רק להסכמה וחנפנות. העיקר שיסכימו לקחת אליהם את הילדים ללילה אחד או 4.
*נכון לגבי כל בן משפחה המוכן לארח בביתו ועדיף רחוק.

5. לינה
שחררו את האייפד שלכם, הפרדו ממנו לחודשיים, אין טעם להקשר לרכוש כמו שאומרים הבודהיסטים. הורידו כל אפליקציה אפשרית שתרתק אותם למסך לפחות לשעתיים ביום וכך, אם אתם במקרה איתם בבית, תוכלו לנמנם ואפילו אם יפעילו את הווליום בשיאו, לא תשמעו כלום. העייפות תכריע.
*ניתן להשתמש גם באטמים מסעיף 2

6. חונכות
הקדישו חצי שעה ביום למוסיקה איכותית. ספרו להם על איזו מוסיקה אתם גדלתם והשרישו בהם את איכויות הרוקאנ'רול והאייטיז ולא לפחד גם ממוסיקת הדכאון ששמעתם כשנשבר לכם הלב. כך הם יספגו מעט תרבות (לא, הכבשה שושנה היא תת תרבות) יוציאו אנרגייה על ריקודים (לא, גנגם סטייל זה לא איכות) ואתם בין לבין תפזזו את פניק און דה סטריטס או לונדון. פניק היר טו

7. נוחות
לאמיצות בינינו שעל עקבים רוב היום, מומלץ להכנס לטבע נאות או האווניאס ולרכוש זוג כפכפי נוחות שיפנקו את רגליכן הגמורות לפחות לחודשיים. מומלץ לעשות פדיקור איכותי כדי שבין רדיפה אחרי הילד (מעניין איפה אחותו) לכיבוי עוד שריפה (לאאאא, לא לזרוק את החתול מהחלון), יהיה לך רך ונעים בכפות הרגליים. הסטילטו יחכו כמה חודשים או שנים

8. בילוי
אם אתם מאלה שנוסעים לנופש עם הילדים, השתדלו שיהיו המון ילדים אתכם, או יותר טוב שיהיה מועדון/חדר משחקים לילדים בלבד ובעצם תפגשו אותם רק בארוחות ובבריכה. גם אז אפשר לעשות את עצמכם שאתם לא מזהים/מכירים/של מי הילד הזה???

9. שיזוף
השמש מזיקה לנו לעור ובעיקר לעור הפנים ואין לנו עניין להראות זקנים, אפילו שאנחנו כבר ממש זקנים ולכן כדאי לסור לים עם הזאטוטים אחה"צ כשהשמש מלטפת והמים חמימים (שקר כלשהו). אחרי טבילה, ארטיק ובניית מגדלי אקירוב בחול, קברו אותם בחול עד הצוואר. הם מתים על זה! שימו להם מים ופירות ליד שלא יתיבשו חס וחלילה. בינתיים כדי לא להשתזף בטעות, פתרו תשבץ הגיון או התעדכנו בוואלה! סלבס

10. אהבה
תכל'ס עם כל הציניות והזיעה שגורמים לנו הגמדים הקטנים, הם יצורים מתוקים להפליא שמידי פעם אפילו גורמים לנו לאושר זמני. אז אם יוצא לכם להיות סתם ביחד, ללכת לטייל עם הכלב או ללכת לקפה השכונתי, תגלו שהם ממש מצחיקים ויש על מה לדבר איתם. מדהים כמה שלא משעמם איתם לרגע. אגב, אם תלכו לקפה, עדיף שיהיה ילדים פרנדלי כדי שהמלצריות לא יחטפו עליהם תג'ננה אם הם בדיוק שפכו את הקולה, ציירו על הספה או סתם הטרידו את השולחן השכן.
במקרים כאלה, בלעו כמה רגיעונים לפני היציאה והכל יראה לכם פאן פאן פאן.

חופשה נעימה :)

חברתי ניקי מגניבה ומפעילה, גם לימי הולדת! 

קפה חנדלה הוא פרנדלי יחסית. *צולם בעת מנוחה

שמלה ומטריה בקיץ. מה שתרצה מאמי

ג'ימבוקפוץ. כי אמא תיכף קופצת

סבא בסבבה, הילדים קצת פחות

היצירתיות חשובה! כי מי שאוכל טוב, ישן מצוין

אייפד לכל ילד! או ל-2

אירוח בבתים של אחרים. הדשא תמיד ירוק יותר

תכל'ס, הם היחדים שמקשיבים לנו

א ה ב ה 3>


















יום שני, 10 ביוני 2013

נ נח נחמ נחמני


לפני כארבע שנים הייתי בדייט, בערב שבת, באוגוסט וזה מה שאני זוכרת:
1. אכלנו במיטבר. היה מידיום רר
2. היו לי כ-40 שיחות שלא נענו ועשרות אסמסים

זה היה הערב של הרצח בבר נוער. גרתי בנחמני בדירת ההיפסטרים שלי, 2 חדרים וחניה, במחיר שווה כי נתקעתי שם ל-11 שנים. ברגע הרצח, לא הייתי בבית, במרחק של 2 בניינים וקפה נואר. כשחזרתי מהדייט (סליחה שאני לא זוכרת את שמו, בכל זאת עברו 4 שנים), קלטתי את גודל הזוועה שנגעה אפילו באדישי העיר, באדישי השכונה. רצח של נוער. פה ליד הקפה. נורא.

הזוועה נמשכה הרבה אחרי כשלא מצאו את הרוצח. הדיבורים בשכונה היו על מישהו מביניהם שמכיר, שיודע, שכועס. השכן בדלת ממול הבר נוער, סיפר בטיול עם הכלב מה שמע וראה. שכנה אחרת נתנה פרשנות אחרת והרחוב סער.

מה שיפה וגם לא, בשכונה תל אביבית הוא, שדברים חוזרים למסלולם ממש מהר, האנשים הולכים לעבודה, מחפשים חניה, יוצאים לבר ושותים כרגיל את הקפה עם העיתון בשכונתית.
בארבע שנים האלה, התחלף השלטון (מהפח אל הפחחחחח), בניינים נהרסו ונבנו חדשים, מסעדות ותיקות נשארו ושינו תפריטים, תל אביב עברה לאזור חניה אחד, קצב נכנס לכלא ואני עזבתי את השכונה. כבר לא בדייטים, לא בעיר ויותר בכיוון של חיפוש קייטנה לקיץ אבל עדיין השכונה היא חלק מחיי. ממשיכה לבוא לבלה התופרת, לסמיון הסנדלר (הגאון), לחומוס נחמני וקפה נואר. זהו כוחו של הרגל. לים נוסעים מנחמני וגם חניה מחפשים שם כי הטריקים ורזי החניה השמורים לדיירי הרחוב עדיין תקפים. כל פעם אני נפעמת מחדש איך השכונה משנה בנייניה ופניה והסנטימנטים שלי פוחתים. לא הייתי חוזרת, כי זה מרגיש שייך לתקופה אחרת בחיים עם זכרונות טובים וחלק ממש גרועים, אבל כיף לי להיות תיירת לכמה שעות בשכונה, לבקר חברים, לקבל את ההפוך שלי ולחזור לקן החם שלי. 



היו ימים בנחמני עם חתיכת היסטוריה
היו ימים בנחמני עם רעש שיפוץ משש בבוקר 
לא החומוס הכי טוב אבל היי, דקה מהבית

בית הפגודה, נמכרה לגרמני (טפו) מליונר

הכיכר הכי יפה בעיר! מצויינת לדייט ספסל. אלברט
בר נוער. חניה בבניין ורצח חפים מפשע
בבוקר קפה מעולה, בצהריים פגישת עבודה ובערב על הבר.
קפה נואר



יום שבת, 25 במאי 2013

בשמחות


אני לא התחתנתי

אף פעם לא חלמתי להיות כלה, אפילו לא בפורים, כנראה שהציניות שלטה בי מגיל צעיר.
עם השנים, כל החבר'ה התחתנו וחברות חדשות ובני דודים וידידים ואף חלקם התחתנו פעמיים. (כן כן, פעמיים צ'ק) בחתונות של בני העשרים היה שמח ורקדנו כאילו אנחנו במסיבת טראנס בחוף הים. אצל בני השלושים היה כבר רגוע יותר ואני בררתי בקפדנות היכן לשים את כספי, בעיקר שהיתה לי מחשבה רומנית כזו, שתכל'ס הכסף לא יחזור אלי לעולם ופתאום החתונות הפכו להפקות יוקרה ומסיבת רווקות ולעצב הזמנה וגם מקוה ולעיתים חינה ועוד מתנה ועוד הפקה ואני הותשתי. או שנהייתי ממורמרת. באמת לא רציתי להתחתן אבל גם לא היה לי כח לשאלות - "נו מתי? בגילך נפרדת ממנו? אז לפחות תעשי שלומצי קטנה, טוב, נעבור לאחותך הצעירה" וכך אט אט דחיתי יציאות כאלה והעדפתי לצאת למסעדה טובה או סתם לרכוש לעצמי נעליים בסכום הזה. אגואיסטית?

הפסיכולוגים אמרו שבגלל שהורי לא יחד, ו/או כל מיני אירועים בילדות ואולי בכלל זה פחד להתחייב, גרמו לי להגיע למסקנה של לא להתחתן. אז אולי, אבל פיתחתי גם דיעה מוצקה משלי אנטי ממסד הרבנות, אנטי דת ואנטי בכלל. חשבתי בסתר ליבי שאירועים כאלה הם בזבוז כסף ואפשר להמיר אותם בכיף לטיול באוסטרליה/קוסטה ריקה/ניו יורק או סתם שופינג באי-ביי. פתאטית?

והנה יש לי משפחה ולא התחתנו, לא הייתי במקוה ולא עשיתי סקר שמלות כלה. הטבעת שקיבלתי היתה של סבא של גיא, בלי יהלום אבל עם כוונה. לא התחייבנו מול רב, קבל עם ועדה, אבל אנחנו מחוייבים, גם בלי לחתום על כתובה ולהעריך את שוויי. הקטע המבאס באמת הוא, שגם ירח דבש לא היה… 

אבל מה בעצם אני רוצה להגיד? שהשבוע התחתנה חברתי רווצ'וצ' והתרגשתי! למרות ובגלל כל הציניות, זה היה רגע יפה, רגע ששני אנשים, שרצו להתחייב וחיכו לרגע הזה, הגשימו חלום ואני התרגשתי. גם אחרי שחיתנתי את רוב העולם ושכנו, הזלתי דמעה. הורמונלית? אולי.


מזלטוב רווצ'וצ' וחגי, היה כיף!


גילוי נאות: גם בחתונה של סיסטר התרגשתי. מאוד

שישי בצהריים: התאהבתי באורחת בחתונה משעממת

נתפסתי מפזזת על הרחבה. הייתי צעירה ונזקקתי לכסף

הייתי מתה להיות יתוש על העלה מאחור
ג'ון וג'קי קנדי בשנות ה-50

בטח הייתי מתרגשת, אם הייתי קיימת. ההורים שלי 1970

אנחנו בחתונה של רווצ'וצ'. פרצוף ברווז לאינסטוש

יום רביעי, 15 במאי 2013

אינסטה בוי


אחרי כמעט שבוע בבי"ח שניידר, צמודה ללני שלי, האומלל הזה עם האינפוזיה והנר בטוסיק, אני מתחילה לעכל את המקום הזה עם כל הילדים החולים וההורים המודאגים. קשה לעיכול העניין הזה וגם אין זמן, אבל במבט לאחור יכולה להגיד: היה נורא.

אז רופאים, אחיות, סטאז'רים לסיעוד וילד צורח ואמא עם לחץ דם נמוך אבל משחקת אותה מה זה חזקה, כמעט כמו הליפסטיק האדום הזול ההוא, שלא יורד. גיבורה. ויש חיידק אחד שתקף ומזרקים וגם טלויזיה שמשדרת דורה נון סטופ (נכון שיש לי אישוז עם דורה, אבל הפעם היא ממש הצילה חיים. שלי כמובן). 41 מעלות חום, רגל אחת דלוקה וגוף חלש, וכאב לב של הורים שרוצים רק ללכת משם הביתה.
ומלא חברים באים ומשפחה עם מתנות ושוקולד, ואמא אחת עם צוואר תפוס מהכסא הזה שליד המיטה של הילד ואבא אחד לחוץ שיוצא לעשן וסבתא על סף עילפון, דודה מפנקת ודוד גם וסבא עם גב תפוס (לא פסיכוסומטי בכלל). לילות ללא שינה כי תמיד מישהו בוכה, לבד ובמקביל וגם אמא אחת, חזקה עלק, בוכה בהתחלה בשירותים ובהמשך ליד כולם.

ואני בורחת לאינסטגרם ומעלה בעמוד שלי את העצב, הדאגה והחמלה לדבר הקטן והרזה הזה, ששכוב ובקושי זז כמה ימים. בורחת ומעלה תמונות ורואה תמונות של חברים לרשת ונזכרת שיש חיים שלמים בחוץ בלי חלוקים לבנים ואוכל של עזר מציון. שם שם בבריחה שלי, יש חבורה שלמה שאת רובה לא פגשתי ועדיין חפצים בשלומנו, ואיך קרה ומתי נשוחרר וחיזוקים ועידודים וחיבוקים וירטואלים שמרגישים אמיתיים. וזה מופלא ומרגש. היחסים האלה שנוצרים בין אנשים שלא נפגשו מספיק ואפילו אף פעם לא וזה מרגיש אמיתי וחם. הלב מתרחב לדעת שבאמת אכפת לאנשים, גם בעיתות צרה ולא רק בפאן, ואנשים באמת נוגעים אחד לשני בלב, מעבר למסך.
פעם אמר לי מכר מעולם הפרסום שהוא מרגיש שהוא מכיר את לני, למרות שמעולם לא ראה אותו, כי התמונות שאני בוחרת להעלות עם הטקסט לידן, משקפות את הלך רוחו של הילד והוא אפילו יזהה אותו ברחוב, אם יתקלו בטעות (גן חרצית?). 
וזה ככה, לא באמת צריך לפגוש מישהו בעולמנו הצר כמסך אייפון, כדי להכירו. רצוי להפגש בעולם האמיתי ולבחון את הצדדים באישיות שלא עוברים במלואם בתמונות: קול, שפת גוף, אינטונציה, מגע וגם את הצד שלא מצטלם מספיק. 

לני, ילד האינסטגרם שלי, שוחרר כשהוא חוזר לעצמו (ומסרב בתוקף להתלוצץ עם רופאיו), לתעלולים שלו ומחלקה שלמה שפוערת פיה למראה הבנדיט הבלונדיני שרק אתמול שכב ובכה. גוף צעיר מתאושש מהר, הרגל מחלימה ומחר ילך כבר לגן. הגוף הבוגר יותר, נשאר להתמודד עם מה שעבר עליו, נפשית, בצורת צוואר תפוס, עייפות ורצון עז לחופשה באמסטרדם.

זה מאחורינו, חמסה-בן פורת יוסף-טפו טפו ואני רוצה להגיד רק תודה לחברים והחברות האלה, שבלי לבוא, בנקישת מקלדת קטנה, שלחו לי הרבה אהבה וחמלה, וזה המון בדור הזה שאנחנו תקועים בו.

תודה

וזה ביס מיומן התמונות המתועד באינסטגרם:

מה חשבנו לעצמנו?

"חופשת" לידה או נעים מאוד
לני המצולם הסידרתי




עם החבר'ה

עם פריזורה
עם אאוטפיט (בן שנה)
עם אבא (מינימי)
עם הומור עצמי






עם הבנים, בן 2
עם הבתדודה
עם האינפוזיה
עם חברה, חוזר לשגרה.
תהיו בריאים :)

יום שישי, 3 במאי 2013

הטרדה פנימית



כולנו עוברות הטרדות מיניות. בין אם מודעות לזה או לא, בין אם מדברות על כך או לא, אבל אין ספק שזה לא פוסח על אף אחת, לצערי. הטרדמה מינית לא צריכה להגיע לאונס כדי לקבל התייחסות. גם כפייה על בחורה להיות במקום כלשהו, לענות על שאלה מסוימת, להרחיק ממנה כאלה שחודרים לפרטיותה, הם הטרדה מינית שקשה להתמודדות. גמאני עברתי כמה וכמה הטרדות, רובן לא הגיעו למצב של אלימות פיזית אבל בהחלט הותירו רושם עז על נפשי, עד כדי כך, שאת רוב ההטרדות פשוט הדחקתי.
בעיקר את אלו מתקופת הנאיביות שלי, פשוט תויקו לתיקיה ועברו לגיבויים. יש כמה הטרדות שלא הייתי זוכרת אלמלא בטיפול פסיכולוגי מסוים, פתאום ממש הייתי שם, באוטו עם הבוס שלי. לקח לו שעה "להקפיץ אותי הביתה" ואני, תלמידת ט' בחופש הגדול, שעמלתי כל יום בפרך כדי לזכות בשבוע בזבוזים סוער, בסוף אוגוסט, בדיזנגוף או שוק הפשפשים. והוא אמר שאני יפה ושלא יעשה לי כלום. היוש. הייתי בשוק מהסיפור של עצמי. נשמע לי מוכר, אבל זו אני הייתי שם? דרך יפה יש לנפש להתמודד עם חוסר אפשרות להתמודד.

ואני לא זכרתי את זה כבר אחרי שבוע. אני חושבת שהגוף והנפש מגיבים בהלם, אחרי כל אירוע שמנוגד לרצוננו ולעיתים זה גורם לקפאון, שתיקה ובטח הדחקה. אם אמאשלי לא הייתה מוטרדת מעניין האיחור שלי בצהריים, גם בטח הייתי מדחיקה תוך שעה. 
למה? כי לא נגע ולא ביקש כלום ורק המילים שלו נכנסו ללב ונשארו שם. ואני תיכוניסטית, שטוחת חזה וטרום מחזור, לא ידעתי חזיה לסגור, הלכתי ידי ביד עם חבר שלי בשדרה ליד הבית והיינו עסוקים בויכוחים על מוסיקת גל חדש ולאיזה מסיבה נלך בשישי. 
אז מה רוצה ממני עכשיו האיש הזה בן ה-30? שיש לו אשה וילדים ובית וחנות והוא מכיר את משפחתי וחברותי. מה חשב לעצמו? איך רצה שאגיב? איך מגיבים לנאום כזה של - את יפה ואני אוהב אותך יותר מאשתי? ילדה בת 15 בשנות השמונים, לא ידעה מה לעשות עם המידע הזה שנפל עליה ורק ביקשה לחזור הביתה, שאמא לא תכעס. 

אז יגידו היום, מטומטמת! למה עלית איתו לאוטו? 
כי התנאי שהורי הסכימו שאעבוד היה, שיחזירו אותי הביתה כל צהריים. 
ולמה לא ברחת? צעקת? בכית? 
כי לא הרגשתי כלום, באמת. קצת פחדתי מאמא שתכעס שאיחרתי 
ובעיקר רציתי להכנס לחדר ולסגור את הדלת. לא הבנתי. באמת. 
גם היום, מה שאני זוכרת מהעניין ההוא, זה אותי מבולבלת, אמא היסטרית ואבא על סף רצח.
אולי גם קצת נעלבתי, כי איכשהו תמיד מצאו דרך לחשוב שגם אני אשמה בסיטואציה. אז לא. זו לא הדרך ולאף אחת לא מגיע לעבור הטרדה, גם אם היא לובשת מיני ומחשוף ויש לה ליפסטיק אדום. מותר לה. מי שלא מסוגל לעמוד בפיתוי, שלא יצא מהבית. 

היום הדברים עובדים קצת אחרת, בנות ה-15 מבינות הרבה יותר, הן כבר עם חזיה מגיל 11 ובקיץ לא עובדות יותר מדי כי בטח טסות לחו"ל. על הבעיות כבר דנים עם הפסיכולוג ובמקרה צרה, מיד מסמסים לאבא ואולי כל המודעות הזו מרחיקה חלק מהמטרידים והקידמה הזו, כנרא יש בה גם טוב.
היום כשאני אמא, המחשבה על הילדה שלך יושבת באוטו עם גבר זר, שגילו כפול משלה, מעוררת בי חלחלה. זה כבר לא עניין של תקופה, זה יהיה ככה תמיד. 
הרצון הזה לגונן על ילדיך, אבל תעשו לי טובה, בלי להאשים אותם, לא חשוב מה קרה. קודם כל לשמוע ולצאת מנקודת הנחה שהם לא אשמים. כי בסוף, הפגיעה האמיתית היא מיחסו של מי שקרוב אליך ולאו דווקא הזר הנטפל.

אז אני לא חזרתי באותו קיץ לעבוד ואשתו התקשרה לשאול אותי למה.
אמרתי שלא בא לי יותר.
היא שאלה אם זה קשור לבעלה ואם עשה משהו.
אמרתי שלא.
דווקא הבנתי שכנראה אני לא הראשונה. את זה הבנתי, לפני שתייקתי.
קיבלתי צ'ק גדול יותר מהשעות שעבדתי עבורו ונסעתי לקנות ג'ינסים משומשים של ליוויס בשוק הפשפשים. אח"כ נסעתי עם ההורים לחנות של מיקי ברקוביץ וקיבלתי ריבוק גבוהות ורודות (שעלו יותר מאוטו אז). בקיץ שאחרי, עבדתי בבריכה ומכרתי ארטיקים וסוכריות גומי. אחרי המשמרת, השתזפתי בבקיני האדום שלי (מותר לי) עם חברות על הדשא (בבקיני ושמן לגופן), אכלנו צ'יפס וריכלנו. אף אחת לא יודעה מה היה בקיץ שלפני ועד היום לדעתי, לא הרבה יודעים. סביר להניח, שגם אני לא ממש יודעת.

פריטי חובה בארון של מתבגרת 1986:

ליוויס יוזד משוק הפשפשים - התרגשות!

הריבוק שאבא לקח משכנתא עבורם - מוות!

טופר - העולם שייך לצעירים ולצעירות. רות. סוף

יום חמישי, 25 באפריל 2013

אלוהים היא פראדה


תכל'ס הייתי רוצה להיות פראדה. 
אבל הפחד כה גדול, ההתמודדות עם הצלחה כזו, ביקורות, מיליוני עובדים וציפיות גבוהות כל עונה לחידושים… אמאל'ה זה מאיים, אבל גם מאתגר ויש מצב שעם סוויץ קטן בראש, כולנו יכולים להיות פראדה או לפחות קלוין קליין. אז שוב אני מגיעה למסקנה המעצבנת והכל כך נכונה: הפחד משתק. למה בעצם היא יכולה ומישהי אחרת לא? אז לא בדיוק כמוה, אבל אחר וטוב. 
בשיחה עם עצמי בשעה מאוחרת זה נשמע אפילו סביר. או שאני סתם עייפה. 

בעצם, לא בטוח שאני רוצה להיות פראדה, עם כל מיליוני העובדים וכל הביטוח הלאומי והחופשות שצריך לשלם להם, השכירויות המטורפות של חנויות בשאנזאליזה ובפיפט אווניו! מטורף! וכמה מתנות לחג…

נראה לי שאני לא רוצה להיות פראדה, כאילו כן רוצה, אבל ממש בקטן. עם בית מלאכה וכמה מכונות תפירה, שולחן ענק עם מלא סרגלים ועפרונות ובריסטולים, קיר השראה ענק כזה וכמה עובדים ספורים שדבקים באיכות, בגימור ובעיקר בנעימות הבגד על הגוף. שכל בגד שיצא מאיתנו יעבור את בקרת האיכות שלנו, דבר שמייחד כל כך מותגים קטנים ואינטימים. כשלקוחה תקנה דגם מסוים, היא תדע שכל הסדרות מוגבלות וייחודיות ולא יהיו עוד. בקיצר, אין סיכוי שבשישי הקרוב בחתול ובכלב יתקלו חזיתית כמה בנות עם אותו האאוטפיט, אלא אם כן רכשו קסטרו :)

בעצם, אנחנו די בדרך לשם, טפו טפו טפו, כולה חצי שנה בענף, עם קהל לקוחות קבוע וגדל, לאט אבל בטוח והכי כיף? כיף לנו. האחיות שמתרוצצות בדרום העיר, סוחבות, מפרקות, מסיעות, מדגמנות, ממציאות, כותבות, מצלמות, משווקות, מייצרות, מפייסבקות, מדפיסות, מסמסות, מזיעות, מתעצבנות, צוחקות, אוכלות (את הראש) ובעיקר מרוצות. מנהל הבנק קצת פחות אבל בקרוב ישנה את דעתו.


אז תכל'ס, אם פראדה היא האלוהים, אני לא רוצה להיות במקומה. כל אחת וכבודה היא, בלי להתיימר, לדבר באויר ולחלום, אלא פשוט להיות פה במציאות ולנצח אותה. כי בבוקר אנחנו הולכות לפאן שלנו ואחה"צ עם הילדים, זו העבודה האמיתית :) 

עוד יום במשרד

הסופרמודלס של פראדה

הסופרמודלס של פסים ונקודות

התיקים של פראדה

התיקים שלנו

אבל גם לנו יש קצת גלאם בכל זאת :)

וזו העבודה האמיתית והמתגמלת. לעיתים








יום שני, 15 באפריל 2013

לכי תזדייני, גברת מדינה



תקשיבי גברת, בד"כ אני לא אדם שכועס על מדינה, בירוקרטיה וממסד. נראה לי מיותר לכעוס על דבר מסועף וטרחני כזה. אבל השנה, כשגיליתי שמעבר למיסים המטורפים, הקושי בלחיות כאן טוב והעלות מחיה המטורפת, חדרה בי ההכרה שאין עם מי לדבר.
לפני כשנה היה לי סטודיו לעיצוב שהרוויח והצליח ועדיין, שותפתי ואני לא הצלחנו לגמור את החודש והחלטנו לסגור ולנסות תחומים אחרים.

שומעת, אני, שעצמאית מ-2003 לא זכאית לשום הבטחת הכנסה במקרה ואין לי הכנסה ולא חשוב מאיזו סיבה. ואני לא נוגעת בכלל ב"חוק חינוך חינם", "קצבת ילדים", פנסיה עלובה למי שעבד כל חייו, ניכור לניצולי שואה ושות'. אז אם עכשיו אני בהגשמה עצמית, כי עבדתי והתפרנסתי לבד כל חיי, לא באתי עם ירושה ודירה מההורים, פותחת עסק חדש, אין לי הקלה במס, התחשבות במוסדות ובטח שאין לי אפשרות לחתום בלשכה. הרי בלימודים גבוהים אין עזרה, כי בכל זאת גם לא באתי מבית מט לנפול, בשכ"ד לסטודנטים אין עזרה, ברכישת בית/אוטו - לכי תסתדרי לבד ובקיצור זעם. פעם הייתי פטריוטית, אט אט זה מתפייד כמו הסבלנות שלי.
הו הזעם. כמה זעם. 

ואני חושבת לעצמי ככה:
בתור בתתרמתי את אבא לארבעים שנות צבאאבא אפפעם לא היה בבית, גם אם המינון היה בחירה שלו, תמיד הצבא היה ראשון, לפני המשפחה, כי ככה חונך. (היוש פסיכולוג)

בתור אזרחית שירתתי שנתיים בצבאאין מה לאמרהיה כיףחברותטייסיםעצמאות, מסיבות פיקודפריסותאהבותאכזבותבגרות אמיתית. (ביוש שנתיים באוסטרליה)

בתור אחות תרמתי את אחותי לחמש שנים, לקצונה ואת אחי לשלוש שנות צבא

בתור אמאלא נותנת כלום לצבאכלום ואף אחסום בגופי כל רצון שלו ללכת לצבא. (היוש פסיכיאטרלאף אחד לא מגיע למות בשביל שום דברלאף משפחה לא מגיע להיות שכולהנכון שמוות קורה ויקרה וזה תמיד לא פייר ולא מגיע, לא תאונות ולא מחלות, אבל לתרום ילד בן 18 להלחם על מדינה שלא נותנת, לא נתנה ולא תתן כלום לאזרחיה? הייתי כותבת  LOL אבל זה לא מכבד את הזעם הזה.

אגבגם הכלב שלי סידני שמר בחירוף נפש על גדרות תל נוףכל הילדות שלי היתה בשכונה הצבאית, בסימן הגף הטכני של טייסות, בקיץ בריכה בבסיסים או בחוף פלמחים, ליל סדר עם חיילים בודדים בבסיס ואמא שגידלה לבד 3 ילדים. אותנו.

אז גברת מדינה, כשתשלחי לבן שלי את הצועוד 15 שניםאל תתפלאי אם תקבלי טריקה בדלת תוך כדי קללות רמות וסינון של "כבר תרמתי" וצרור. ויש לי הרבה קבלות להראות לך.


קצין וג'נטלמן דור2 לשואה / אבא בקורס קצינים


בדרך לצבא עוצרים בחתונה / רב צבאי ולהקת פיקוד משהו

מיצה"ל! הצבא אוהב את הילדים שלא רואים את אבא


סגן אלוף / הפלאפלים הכי לא טעימים

החלפת פיקוד / משפחה בהפרעה

סמלת אני / גלאם בחיל האויר 
אחות קטנה קצינה! סגן אלוף אבא גאה עונד לביתו דרגות

אח קטן התגייס והשתחרר מזמן
ומעכשיו לא יהיו יותר מלחמות. אמן