בשמחות

אני לא התחתנתי. 

אף פעם לא חלמתי להיות כלה, אפילו לא בפורים, כנראה שהציניות שלטה בי מגיל צעיר.

עם השנים, כל החבר'ה התחתנו וחברות חדשות ובני דודים וידידים ואף חלקם התחתנו פעמיים. (כן כן, פעמיים צ'ק) בחתונות של בני העשרים היה שמח ורקדנו כאילו אנחנו במסיבת טראנס בחוף הים. אצל בני השלושים היה כבר רגוע יותר ואני בררתי בקפדנות היכן לשים את כספי, בעיקר שהיתה לי מחשבה רומנית כזו, שתכל'ס הכסף לא יחזור אלי לעולם ופתאום החתונות הפכו להפקות יוקרה ומסיבת רווקות ולעצב הזמנה וגם מקוה ולעיתים חינה ועוד מתנה ועוד הפקה ואני הותשתי. או שנהייתי ממורמרת. באמת לא רציתי להתחתן אבל גם לא היה לי כח לשאלות - "נו מתי? בגילך נפרדת ממנו? אז לפחות תעשי שלומצי קטנה, טוב, נעבור לאחותך הצעירה" וכך אט אט דחיתי יציאות כאלה והעדפתי לצאת למסעדה טובה או סתם לרכוש לעצמי נעליים בסכום הזה. אגואיסטית?

הפסיכולוגים אמרו שבגלל שהורי לא יחד, ו/או כל מיני אירועים בילדות ואולי בכלל זה פחד להתחייב, גרמו לי להגיע למסקנה של לא להתחתן. אז אולי, אבל פיתחתי גם דיעה מוצקה משלי אנטי ממסד הרבנות, אנטי דת ואנטי בכלל. חשבתי בסתר ליבי שאירועים כאלה הם בזבוז כסף ואפשר להמיר אותם בכיף לטיול באוסטרליה/קוסטה ריקה/ניו יורק או סתם שופינג באי-ביי. פתאטית?

והנה יש לי משפחה ולא התחתנו, לא הייתי במקוה ולא עשיתי סקר שמלות כלה. הטבעת שקיבלתי היתה של סבא של גיא, בלי יהלום אבל עם כוונה. לא התחייבנו מול רב, קבל עם ועדה, אבל אנחנו מחוייבים, גם בלי לחתום על כתובה ולהעריך את שוויי. הקטע המבאס באמת הוא, שגם ירח דבש לא היה… 

אבל מה בעצם אני רוצה להגיד? שהשבוע התחתנה חברתי רווצ'וצ' והתרגשתי! למרות ובגלל כל הציניות, זה היה רגע יפה, רגע ששני אנשים, שרצו להתחייב וחיכו לרגע הזה, הגשימו חלום ואני התרגשתי. גם אחרי שחיתנתי את רוב העולם ושכנו, הזלתי דמעה. הורמונלית? אולי.

מזלטוב רווצ'וצ' וחגי, היה כיף!

גילוי נאות: גם בחתונה של סיסטר התרגשתי. מאוד

שישי בצהריים: התאהבתי באורחת בחתונה משעממת

נתפסתי מפזזת על הרחבה. הייתי צעירה ונזקקתי לכסף

הייתי מתה להיות יתוש על העלה מאחור
ג'ון וג'קי קנדי בשנות ה-50

בטח הייתי מתרגשת, אם הייתי קיימת. ההורים שלי 1970

אנחנו בחתונה של רווצ'וצ'. פרצוף ברווז לאינסטוש

אינסטה בוי

אחרי כמעט שבוע בבי"ח שניידר, צמודה ללני שלי, האומלל הזה עם האינפוזיה והנר בטוסיק, אני מתחילה לעכל את המקום הזה עם כל הילדים החולים וההורים המודאגים. קשה לעיכול העניין הזה וגם אין זמן, אבל במבט לאחור יכולה להגיד: היה נורא.

אז רופאים, אחיות, סטאז'רים לסיעוד וילד צורח ואמא עם לחץ דם נמוך אבל משחקת אותה מה זה חזקה, כמעט כמו הליפסטיק האדום הזול ההוא, שלא יורד. גיבורה. ויש חיידק אחד שתקף ומזרקים וגם טלויזיה שמשדרת דורה נון סטופ (נכון שיש לי אישוז עם דורה, אבל הפעם היא ממש הצילה חיים. שלי כמובן). 41 מעלות חום, רגל אחת דלוקה וגוף חלש, וכאב לב של הורים שרוצים רק ללכת משם הביתה.

ומלא חברים באים ומשפחה עם מתנות ושוקולד, ואמא אחת עם צוואר תפוס מהכסא הזה שליד המיטה של הילד ואבא אחד לחוץ שיוצא לעשן וסבתא על סף עילפון, דודה מפנקת ודוד גם וסבא עם גב תפוס (לא פסיכוסומטי בכלל). לילות ללא שינה כי תמיד מישהו בוכה, לבד ובמקביל וגם אמא אחת, חזקה עלק, בוכה בהתחלה בשירותים ובהמשך ליד כולם.

ואני בורחת לאינסטגרם ומעלה בעמוד שלי את העצב, הדאגה והחמלה לדבר הקטן והרזה הזה, ששכוב ובקושי זז כמה ימים. בורחת ומעלה תמונות ורואה תמונות של חברים לרשת ונזכרת שיש חיים שלמים בחוץ בלי חלוקים לבנים ואוכל של עזר מציון. שם שם בבריחה שלי, יש חבורה שלמה שאת רובה לא פגשתי ועדיין חפצים בשלומנו, ואיך קרה ומתי נשוחרר וחיזוקים ועידודים וחיבוקים וירטואלים שמרגישים אמיתיים. וזה מופלא ומרגש. היחסים האלה שנוצרים בין אנשים שלא נפגשו מספיק ואפילו אף פעם לא וזה מרגיש אמיתי וחם. הלב מתרחב לדעת שבאמת אכפת לאנשים, גם בעיתות צרה ולא רק בפאן, ואנשים באמת נוגעים אחד לשני בלב, מעבר למסך.

פעם אמר לי מכר מעולם הפרסום שהוא מרגיש שהוא מכיר את לני, למרות שמעולם לא ראה אותו, כי התמונות שאני בוחרת להעלות עם הטקסט לידן, משקפות את הלך רוחו של הילד והוא אפילו יזהה אותו ברחוב, אם יתקלו בטעות (גן חרצית?). 

וזה ככה, לא באמת צריך לפגוש מישהו בעולמנו הצר כמסך אייפון, כדי להכירו. רצוי להפגש בעולם האמיתי ולבחון את הצדדים באישיות שלא עוברים במלואם בתמונות: קול, שפת גוף, אינטונציה, מגע וגם את הצד שלא מצטלם מספיק. 

לני, ילד האינסטגרם שלי, שוחרר כשהוא חוזר לעצמו (ומסרב בתוקף להתלוצץ עם רופאיו), לתעלולים שלו ומחלקה שלמה שפוערת פיה למראה הבנדיט הבלונדיני שרק אתמול שכב ובכה. גוף צעיר מתאושש מהר, הרגל מחלימה ומחר ילך כבר לגן. הגוף הבוגר יותר, נשאר להתמודד עם מה שעבר עליו, נפשית, בצורת צוואר תפוס, עייפות ורצון עז לחופשה באמסטרדם.

זה מאחורינו, חמסה-בן פורת יוסף-טפו טפו ואני רוצה להגיד רק תודה לחברים והחברות האלה, שבלי לבוא, בנקישת מקלדת קטנה, שלחו לי הרבה אהבה וחמלה, וזה המון בדור הזה שאנחנו תקועים בו.

תודה

וזה ביס מיומן התמונות המתועד באינסטגרם:

מה חשבנו לעצמנו?

"חופשת" לידה או נעים מאוד

לני המצולם הסידרתי

עם החבר'ה

עם פריזורה

עם אאוטפיט (בן שנה)

עם אבא (מינימי)

עם הומור עצמי

עם הבנים, בן 2

עם הבתדודה

עם האינפוזיה

עם חברה, חוזר לשגרה.
תהיו בריאים :)

הטרדה פנימית

כולנו עוברות הטרדות מיניות. בין אם מודעות לזה או לא, בין אם מדברות על כך או לא, אבל אין ספק שזה לא פוסח על אף אחת, לצערי. הטרדמה מינית לא צריכה להגיע לאונס כדי לקבל התייחסות. גם כפייה על בחורה להיות במקום כלשהו, לענות על שאלה מסוימת, להרחיק ממנה כאלה שחודרים לפרטיותה, הם הטרדה מינית שקשה להתמודדות. גמאני עברתי כמה וכמה הטרדות, רובן לא הגיעו למצב של אלימות פיזית אבל בהחלט הותירו רושם עז על נפשי, עד כדי כך, שאת רוב ההטרדות פשוט הדחקתי.

בעיקר את אלו מתקופת הנאיביות שלי, פשוט תויקו לתיקיה ועברו לגיבויים. יש כמה הטרדות שלא הייתי זוכרת אלמלא בטיפול פסיכולוגי מסוים, פתאום ממש הייתי שם, באוטו עם הבוס שלי. לקח לו שעה "להקפיץ אותי הביתה" ואני, תלמידת ט' בחופש הגדול, שעמלתי כל יום בפרך כדי לזכות בשבוע בזבוזים סוער, בסוף אוגוסט, בדיזנגוף או שוק הפשפשים. והוא אמר שאני יפה ושלא יעשה לי כלום. היוש. הייתי בשוק מהסיפור של עצמי. נשמע לי מוכר, אבל זו אני הייתי שם? דרך יפה יש לנפש להתמודד עם חוסר אפשרות להתמודד.

ואני לא זכרתי את זה כבר אחרי שבוע. אני חושבת שהגוף והנפש מגיבים בהלם, אחרי כל אירוע שמנוגד לרצוננו ולעיתים זה גורם לקפאון, שתיקה ובטח הדחקה. אם אמאשלי לא הייתה מוטרדת מעניין האיחור שלי בצהריים, גם בטח הייתי מדחיקה תוך שעה. 

למה? כי לא נגע ולא ביקש כלום ורק המילים שלו נכנסו ללב ונשארו שם. ואני תיכוניסטית, שטוחת חזה וטרום מחזור, לא ידעתי חזיה לסגור, הלכתי ידי ביד עם חבר שלי בשדרה ליד הבית והיינו עסוקים בויכוחים על מוסיקת גל חדש ולאיזה מסיבה נלך בשישי. 

אז מה רוצה ממני עכשיו האיש הזה בן ה-30? שיש לו אשה וילדים ובית וחנות והוא מכיר את משפחתי וחברותי. מה חשב לעצמו? איך רצה שאגיב? איך מגיבים לנאום כזה של - את יפה ואני אוהב אותך יותר מאשתי? ילדה בת 15 בשנות השמונים, לא ידעה מה לעשות עם המידע הזה שנפל עליה ורק ביקשה לחזור הביתה, שאמא לא תכעס. 

אז יגידו היום, מטומטמת! למה עלית איתו לאוטו? 

כי התנאי שהורי הסכימו שאעבוד היה, שיחזירו אותי הביתה כל צהריים. 

ולמה לא ברחת? צעקת? בכית? 

כי לא הרגשתי כלום, באמת. קצת פחדתי מאמא שתכעס שאיחרתי 

ובעיקר רציתי להכנס לחדר ולסגור את הדלת. לא הבנתי. באמת. 

גם היום, מה שאני זוכרת מהעניין ההוא, זה אותי מבולבלת, אמא היסטרית ואבא על סף רצח.

אולי גם קצת נעלבתי, כי איכשהו תמיד מצאו דרך לחשוב שגם אני אשמה בסיטואציה. אז לא. זו לא הדרך ולאף אחת לא מגיע לעבור הטרדה, גם אם היא לובשת מיני ומחשוף ויש לה ליפסטיק אדום. מותר לה. מי שלא מסוגל לעמוד בפיתוי, שלא יצא מהבית. 

היום הדברים עובדים קצת אחרת, בנות ה-15 מבינות הרבה יותר, הן כבר עם חזיה מגיל 11 ובקיץ לא עובדות יותר מדי כי בטח טסות לחו"ל. על הבעיות כבר דנים עם הפסיכולוג ובמקרה צרה, מיד מסמסים לאבא ואולי כל המודעות הזו מרחיקה חלק מהמטרידים והקידמה הזו, כנרא יש בה גם טוב.

היום כשאני אמא, המחשבה על הילדה שלך יושבת באוטו עם גבר זר, שגילו כפול משלה, מעוררת בי חלחלה. זה כבר לא עניין של תקופה, זה יהיה ככה תמיד. 

הרצון הזה לגונן על ילדיך, אבל תעשו לי טובה, בלי להאשים אותם, לא חשוב מה קרה. קודם כל לשמוע ולצאת מנקודת הנחה שהם לא אשמים. כי בסוף, הפגיעה האמיתית היא מיחסו של מי שקרוב אליך ולאו דווקא הזר הנטפל.

אז אני לא חזרתי באותו קיץ לעבוד ואשתו התקשרה לשאול אותי למה.

אמרתי שלא בא לי יותר.

היא שאלה אם זה קשור לבעלה ואם עשה משהו.

אמרתי שלא.

דווקא הבנתי שכנראה אני לא הראשונה. את זה הבנתי, לפני שתייקתי.

קיבלתי צ'ק גדול יותר מהשעות שעבדתי עבורו ונסעתי לקנות ג'ינסים משומשים של ליוויס בשוק הפשפשים. אח"כ נסעתי עם ההורים לחנות של מיקי ברקוביץ וקיבלתי ריבוק גבוהות ורודות (שעלו יותר מאוטו אז). בקיץ שאחרי, עבדתי בבריכה ומכרתי ארטיקים וסוכריות גומי. אחרי המשמרת, השתזפתי בבקיני האדום שלי (מותר לי) עם חברות על הדשא (בבקיני ושמן לגופן), אכלנו צ'יפס וריכלנו. אף אחת לא יודעה מה היה בקיץ שלפני ועד היום לדעתי, לא הרבה יודעים. סביר להניח, שגם אני לא ממש יודעת.

פריטי חובה בארון של מתבגרת 1986:

ליוויס יוזד משוק הפשפשים - התרגשות!

הריבוק שאבא לקח משכנתא עבורם - מוות!

טופר - העולם שייך לצעירים ולצעירות. רות. סוף

אלוהים היא פראדה

תכל'ס הייתי רוצה להיות פראדה. 

אבל הפחד כה גדול, ההתמודדות עם הצלחה כזו, ביקורות, מיליוני עובדים וציפיות גבוהות כל עונה לחידושים… אמאל'ה זה מאיים, אבל גם מאתגר ויש מצב שעם סוויץ קטן בראש, כולנו יכולים להיות פראדה או לפחות קלוין קליין. אז שוב אני מגיעה למסקנה המעצבנת והכל כך נכונה: הפחד משתק. למה בעצם היא יכולה ומישהי אחרת לא? אז לא בדיוק כמוה, אבל אחר וטוב. 

בשיחה עם עצמי בשעה מאוחרת זה נשמע אפילו סביר. או שאני סתם עייפה. 

בעצם, לא בטוח שאני רוצה להיות פראדה, עם כל מיליוני העובדים וכל הביטוח הלאומי והחופשות שצריך לשלם להם, השכירויות המטורפות של חנויות בשאנזאליזה ובפיפט אווניו! מטורף! וכמה מתנות לחג…

נראה לי שאני לא רוצה להיות פראדה, כאילו כן רוצה, אבל ממש בקטן. עם בית מלאכה וכמה מכונות תפירה, שולחן ענק עם מלא סרגלים ועפרונות ובריסטולים, קיר השראה ענק כזה וכמה עובדים ספורים שדבקים באיכות, בגימור ובעיקר בנעימות הבגד על הגוף. שכל בגד שיצא מאיתנו יעבור את בקרת האיכות שלנו, דבר שמייחד כל כך מותגים קטנים ואינטימים. כשלקוחה תקנה דגם מסוים, היא תדע שכל הסדרות מוגבלות וייחודיות ולא יהיו עוד. בקיצר, אין סיכוי שבשישי הקרוב בחתול ובכלב יתקלו חזיתית כמה בנות עם אותו האאוטפיט, אלא אם כן רכשו קסטרו :)

בעצם, אנחנו די בדרך לשם, טפו טפו טפו, כולה חצי שנה בענף, עם קהל לקוחות קבוע וגדל, לאט אבל בטוח והכי כיף? כיף לנו. האחיות שמתרוצצות בדרום העיר, סוחבות, מפרקות, מסיעות, מדגמנות, ממציאות, כותבות, מצלמות, משווקות, מייצרות, מפייסבקות, מדפיסות, מסמסות, מזיעות, מתעצבנות, צוחקות, אוכלות (את הראש) ובעיקר מרוצות. מנהל הבנק קצת פחות אבל בקרוב ישנה את דעתו.

למכירה שלנו בבאליגם שופ

זה הפייסוש שלנו. בואו

המרמלדה שלנו

אז תכל'ס, אם פראדה היא האלוהים, אני לא רוצה להיות במקומה. כל אחת וכבודה היא, בלי להתיימר, לדבר באויר ולחלום, אלא פשוט להיות פה במציאות ולנצח אותה. כי בבוקר אנחנו הולכות לפאן שלנו ואחה"צ עם הילדים, זו העבודה האמיתית :) 

עוד יום במשרד

הסופרמודלס של פראדה

הסופרמודלס של פסים ונקודות

התיקים של פראדה

התיקים שלנו

אבל גם לנו יש קצת גלאם בכל זאת :)

וזו העבודה האמיתית והמתגמלת. לעיתים

לכי תזדייני, גברת מדינה

תקשיבי גברת, בד"כ אני לא אדם שכועס על מדינה, בירוקרטיה וממסד. נראה לי מיותר לכעוס על דבר מסועף וטרחני כזה. אבל השנה, כשגיליתי שמעבר למיסים המטורפים, הקושי בלחיות כאן טוב והעלות מחיה המטורפת, חדרה בי ההכרה שאין עם מי לדבר.

לפני כשנה היה לי סטודיו לעיצוב שהרוויח והצליח ועדיין, שותפתי ואני לא הצלחנו לגמור את החודש והחלטנו לסגור ולנסות תחומים אחרים.

שומעת, אני, שעצמאית מ-2003 לא זכאית לשום הבטחת הכנסה במקרה ואין לי הכנסה ולא חשוב מאיזו סיבה. ואני לא נוגעת בכלל ב"חוק חינוך חינם", "קצבת ילדים", פנסיה עלובה למי שעבד כל חייו, ניכור לניצולי שואה ושות'. אז אם עכשיו אני בהגשמה עצמית, כי עבדתי והתפרנסתי לבד כל חיי, לא באתי עם ירושה ודירה מההורים, פותחת עסק חדש, אין לי הקלה במס, התחשבות במוסדות ובטח שאין לי אפשרות לחתום בלשכה. הרי בלימודים גבוהים אין עזרה, כי בכל זאת גם לא באתי מבית מט לנפול, בשכ"ד לסטודנטים אין עזרה, ברכישת בית/אוטו - לכי תסתדרי לבד ובקיצור זעם. פעם הייתי פטריוטית, אט אט זה מתפייד כמו הסבלנות שלי.

הו הזעם. כמה זעם. 

ואני חושבת לעצמי ככה:

בתור בת, תרמתי את אבא לארבעים שנות צבא. אבא אפפעם לא היה בבית, גם אם המינון היה בחירה שלו, תמיד הצבא היה ראשון, לפני המשפחה, כי ככה חונך. (היוש פסיכולוג)

בתור אזרחית שירתתי שנתיים בצבא. אין מה לאמר, היה כיף, חברות, טייסים, עצמאות, מסיבות פיקוד, פריסות, אהבות, אכזבות, בגרות אמיתית. (ביוש שנתיים באוסטרליה)

בתור אחות תרמתי את אחותי לחמש שנים, לקצונה ואת אחי לשלוש שנות צבא. 

בתור אמא, לא נותנת כלום לצבא. כלום ואף אחסום בגופי כל רצון שלו ללכת לצבא. (היוש פסיכיאטר) לאף אחד לא מגיע למות בשביל שום דבר. לאף משפחה לא מגיע להיות שכולה. נכון שמוות קורה ויקרה וזה תמיד לא פייר ולא מגיע, לא תאונות ולא מחלות, אבל לתרום ילד בן 18 להלחם על מדינה שלא נותנת, לא נתנה ולא תתן כלום לאזרחיה? הייתי כותבת  LOL אבל זה לא מכבד את הזעם הזה.

אגב, גם הכלב שלי סידני שמר בחירוף נפש על גדרות תל נוף. כל הילדות שלי היתה בשכונה הצבאית, בסימן הגף הטכני של טייסות, בקיץ בריכה בבסיסים או בחוף פלמחים, ליל סדר עם חיילים בודדים בבסיס ואמא שגידלה לבד 3 ילדים. אותנו.

אז גברת מדינה, כשתשלחי לבן שלי את הצו, עוד 15 שנים, אל תתפלאי אם תקבלי טריקה בדלת תוך כדי קללות רמות וסינון של "כבר תרמתי" וצרור. ויש לי הרבה קבלות להראות לך.

קצין וג'נטלמן דור2 לשואה / אבא בקורס קצינים

בדרך לצבא עוצרים בחתונה / רב צבאי ולהקת פיקוד משהו

מיצה"ל! הצבא אוהב את הילדים שלא רואים את אבא

סגן אלוף / הפלאפלים הכי לא טעימים

החלפת פיקוד / משפחה בהפרעה

סמלת אני / גלאם בחיל האויר 

אחות קטנה קצינה! סגן אלוף אבא גאה עונד לביתו דרגות

אח קטן התגייס והשתחרר מזמן
ומעכשיו לא יהיו יותר מלחמות. אמן

עשר תהיות לערב השואה והגבורה

1.

סבתא אדלה ורבין מתו באותה השנה, 1995 בהפרש של 8 חודשים. זו היתה שנה עצובה: במרץ פגשתי לראשונה את המוות מקרוב כשנפרדתי מסבתא, שהיתה העדות החיה שלי לשואה, עם מספר וסיפורים שהסכימה לספר רק לנכדים, בבית החולים כשנכנעה והפסיקה להלחם ובנובמבר, נפרדתי מסוג של סבא לאומי שאהבתי מרחוק. זה עצוב להפרד ואפילו שאני כבר גדולה ומבינה שזו דרכו של העולם.

2.

מאז שאני אמא, הפכתי לרכיכה רגישה ובוכיה מכל עוולה, חוסר אונים ועצב קיומי באשר הוא. פעם, גמעתי בשקיקה את הסרטים והסיפורים של יום השואה והזכרון, בכיתי איתם, חשבתי עליהם ודיברתי על זה לפחות עוד כמה ימים אחרי. והיום אני רכיכה. ניסיתי להתנדב לפני 5-6 שנים ולקחת תחת חסותי פעם בשבוע ניצול שואה. אחרי פגישת ההכנה פרשתי וכעסתי על עצמי שלא יכולתי להכיל. ואז אפילו לא חלמתי להיות אמא.

3.

איך אפשר לתת מספר לכל אחד, איך הזהות נעלמת בשניה והבנאדם, כן ההוא שהיו לו חיים שלמים, עבודה, אהבה, ילדים, תחביבים ותשוקות, הפך למספר. זה נכון שגם אני מוכרת במדינה במספר תז שלי ובצבא, קיבלתי מספר אחר, אבל עדיין, היה לי שם, פנוי אלי בשמי והזהות שלי לא חרוטה על ידי בכדי לזהותי. מעניין אם ידעתי פעם מה היה המספר של סבתא, כי אני לא זוכרת או שקר כלשהו.

4.

אוהבת קעקועים ואין לי אפילו פרפרון קטן על הכתף. אולי המספר הזה של סבתא שכה סיקרן והרתיע אותי בו"ז או ההתחייבות לכל החיים או לפחות עד שאחסוך מספיק כסף להסירם? לא יודעת.

5. 

סבא ינקו וסבתא לוטי שגידלו אותי, לא היו בשואה אבל זכו להיות במחנות עבודה ברומניה. לא שמעתי סיפורים ממש והרגשתי שהיתה הקלה לכולם בעובדה שהם לא עברו את השואה האמיתית אלא שואה קטנה משלהם במחנות. לא היה להם מספר על היד אבל הם סבלו ונקרעו עד שהגיעו לארץ המובטחת הזו, זו שמתעלמת מהניצולים, מעלימה עין מחובות הטייקונים ומקשה על האזרח הבינוני להתקיים ולרדוף כל חייו אחר משכנתא, הלוואה, שכר לימוד, שכר דירה, חובות, מיסים וחשבונות. היה שווה? מה הבטיחה הארץ הזו? כי בטוח לא קיימה.

6.

את סבא משה, בעלה של סבתא אדלה, לא הכרנו. הוא מת שנה לפני שהורי התחתנו. הוא איבד את משפחתו בשואה וסבתא היתה אשתו השניה והצעירה שיחד איתה בנה משפחה חדשה. את שמחת חייו לא קיבל בחזרה אבל אולי קצת נחת עד שהלך לנוח ולא קם. צדיק.

7.

פעם חשבתי שתהיה לי בת, יהיו לה עיניים כחולות ואקרא לה אדל על שם סבתא. אז הזמרת אדל היתה בטח בת 5 ומי ששמע על הרעיון שלי, חשב שאני גלותית ומסכנה הילדה. היום יש לי בכלל בן עם עיניים חומות וכל ילדה רביעית היא אדל או אודליה. 

8.

מעניין איך יעבירו לדורות הבאים את סיפורי השואה בעוד כמה עשרות שנים. הדור הראשון הולך ונעלם וחי בתנאים מחפירים והעדויות ישארו בסרטים וספרים. כואב לי לחשוב שקולם של המספרים יידם ונשאר רק אלו ששמעו וניסו לזכור כדי להעביר הלאה ועוד יותר מעניין איך הדורות החדשים יתפסו את הדבר הגדול הזה שנקרא שואה.

9. 

הלן הוליץ, גיסתה של סבתא אדלה, היא האחרונה שנותרה בחיים ונמצאת עכשיו במוסד עם אלצהיימר וכל מיני מינים של מחלות. דודה הלן תמיד היתה מטופחת וחזקה ואהבתי לשמוע אותה מספרת. ביד ושם יש ראיון מצולם איתה על מה שעברה. בביקורי האחרון שם, הופתעתי לראות אותה בסרט ולא יכולתי לראות עד הסוף, למרות שהכרתי את הסיפורים. אגב, את העבר היא זוכרת, את ההווה שכחה.

10.

אני די בטוחה שידעתי את המספר של סבתא. אז שכחתי. או שהדחקתי כמו את רוב הדברים שכה קשה לי להתמודד איתם, יותר נכון, תייקתי אותם כי בכל זאת התמודדתי איתם פעם והנחתי להם לנפשם. הם אצלי, אבל ישנים. לילה טוב. 

מש' ברגר השניה במושב קדרון / אמרו להם לחייך

סבתא לוטי וסבא ינקו וסבתא אדלה בחתונת הוריי /
אומרים שהיה פה שמח לפני

סבתא אדלה במרפסת / מצברוח טוב, היי

היוש גם לסבתא קלרה הגדולה / היוש היפסטרים

סבתא אדלה ואני / נכדים זו שמחה 

המשמחים הרשמיים שלי :) 

אגב, כדי להתחזק מהפוסט והיום הזה, הלכתי לקבל חיבוק ונשיקה מהבן שלי ועכשיו אני יכולה להפסיק לבכות ולשמוח על מה שיש. לפחות היום >>>

נוט מיי קאפ אוף טי (מרקט)

הנעורים מעולם לא נראו רע יותר. נערות בנות 14 עם מכנסונים, ביד אחת תיק וקפה טייק אווי וביד השניה אייפון. ברור נו. מאחור משתרך הידיד המאוהב ועדר בנות שכולן נראות די דומה בשינויי צבע או טקסטורה. 

הן מדברות אותו הדבר, מהר מדי ותמיד נובחות משהו לאייפון. בד"כ זקנה כמוני לא נתקלת בטינאייג'רים, בטח לא במסה כזו ועכשיו, כשהייתי בטי-מרקט, במכירה של פסים ונקודות, נתקלתי בנחיל הזה. 

זה דור מוזר, התקשורת היא ווירלס, החבר'ה נפגשים בקבוצות בוואטס אפ, הריכולים בפייס, הסטיגמות בהאש_תג וכשמדברים זה בצעקות על אמא שתתן כסף לשיעור פרטי כי יש מתכונת במתמטיקה. אמאל'ה. אני מבינה שלא כולם ככה ומעריכה שזה בטח לא כזה נורא, גם הם גדלים עם ערכים וכבוד כלשהו (בטח לסמארטפון שלהם) אבל מהצד זה נראה דיזסטר. 

הנעורים האחרונים שנקלתי בהם היו שלי, היה בהם משהו תמים, כזה שנפגשים בלי לברוח למכשיר כלשהו, כזה שמדברים בטלפון כדי לקבוע ולא לשם הדיבור בטלפון. כזה של קריאת ספרים, אש לילה, מפגשים במגרשים ומלא יצירה. משהו כזה אמיתי עם מבט בעיניים. גם כשעשינו משהו אסור, לא נפנפנו בו ואפילו אולי חששנו מתגובת ההורים. נשמע הזוי כמעט. היינו ילדים גם בגיל 15, היום הם גדלים מהר מדי, מבינים הכל, רואים עולם וזה בטח חסר שליטה. בטח גם ההורים עומדים משתהים אל מול הדור הזה. או שזו רק אני בשוק? בעצם בא לי לצעוק להם שלא ימהרו כי עם השנים כל המחשבה "מתלכלכת" מהסביבה, מהטלויזיה, מהנט ושיתעכבו קצת בנעורים, יהנו מכל שניה בלי להזדרז לעבודה, לגן של הילד, לסנן את הבנק וכאלה. 

אגב, גם הצד השני יכול להיות פתאט. הרי גם אני נאחזת המחשבה ילדותית לפעמים, מתגעגעת לרגעי קסם נטולי מחויבות ומנסה מאוד להיות מעודכנת כמו ה"צעירים". מסרבת להתבגר. חבר טוב אמר שאני מזכירה לו את ליהיא האשתג מארץ נהדרת, זה הצחיק אותי כי מצד אחד היא נראית סתומה וקורבן התקופה ומצד שני, היא די אני… הויכוחים עם בנזוג על סדרות בוי או די, הלבוש ההיספטרי והשפה הזו שכמעט לא דומה כבר לעברית :) אין לתאר.

ליהיא נפרדת מהחבר. אבוי

בעוונותי, בנעורי נתפסתי בלונה גל

מנסה לפענח את המורס הזה

חברה בת 41. שובבה בכל גיל

אפילו המילון מעודכן בשוק

ההורים מעודכנים. בושות בפייס

עבודה שלי על חלומות נעורים והמרמור העכשווי

מי ליהיא ומי שלומצי?

מערכת יחסים זוגית לא שלמה ללא וואטסאפ

מסר לאומה. אז תשארו צעירים כל עוד אפשר